זאת הייתה שעת צהריים מוקדמת, כשיובל נוח הררי, היסטוריון, נכנס לבית הנשיא הזמני בירושלים. בית הנשיא האמיתי היה בשיפוץ, ושמעון פרס קיבל אורחים במשכן המאולתר, אך הנעים למדי, המשקיף אל העיר העתיקה. שבוע או שבועיים קודם לכן צלצלו מהלשכה. הנשיא קורא את ״קיצור תולדות האנושות״ ומבקש לפגוש את הררי. אולי תבואו ביחד לארוחת צהריים. אז באנו ביחד. לי כבר היו כמה שעות פרס ברזומה. הררי פגש אותו לראשונה. פגישה שממנה, כך לפחות נדמה לי, יצא קצת חיוור.



המפגש נפתח בהצהרה: היסטוריה היא דבר מיותר. דברי פרס להיסטוריון. הוא איננו רואה טעם בזה. דברי פרס להיסטוריון. הוא, פרס, מתעניין רק בעתיד – ספרו השני של הררי עוסק בעתיד, אך אז עוד היה רק בתחילת תהליך הכתיבה שלו. במילים אחרות: פרס הזמין היסטוריון כדי לומר לו שמקצועו מיותר. הררי הנהן בנימוס. לא היה הרבה טעם להתווכח – אני גם לא לגמרי בטוח שלא הסכים עם הרוח הכללית של מה שאמר הנשיא: העיסוק בעבר ראוי רק אם יש בו לקח כלשהו לעתיד.



כך או כך, היה ניכר בפרס שלא הזמין את אורחו כדי לשמוע אלא כדי להשמיע. או שאולי רצה לשמוע, אבל דווקא באותו היום לא היה במצב רוח מתאים. העיסוק בהיסטוריה הוא אולי דבר מיותר, אבל פרס היה טרוד מאוד באותו יום בעניין היסטורי. ביום הקודם הלך לראות את המחזה מאת א. ב. יהושע שכולו פגישה דמיונית בין דוד בן־גוריון לזאב ז׳בוטינסקי. את פרס, לפחות למשך ארוחת צהריים אחת ביום אקראי אחד, המחזה הזה הטריף. הוא כינה אותו ״חוצפה״, הוא אמר שהוא ״בושה״, הוא אמר שהוא ״לא מבין את בולי״ – כינויו של הסופר והמחזאי יהושע. איך הוא מעז להשוות בין שני אלה. בן־גוריון שבנה מדינה, וז׳בוטינסקי, שלא עשה שום דבר בחיים ״חוץ מדיבורים״, דברי פרס.



זו הייתה הזדמנות לסגור עוד כמה חשבונות עם עוד כמה מיריביו של בן גוריון וכמה מיורשיו של ז׳בוטינסקי. מנחם בגין, לדוגמה. כמו ז׳בוטינסקי, גם הוא ידע בעיקר לדבר. ״דמגוגיה זולה״, דברי פרס. כך שמי שהקדיש חמש דקות בפתיחתה של ארוחת צהריים להודעה שהעיסוק בהיסטוריה הוא דבר מיותר, עסק בשאר הארוחה בפירוט דקדקני של חשבון היסטורי מסוים, שהיה נראה שיש לו בו עניין רב.



זה היה פרס ללא המסיכות שאנשי ציבור עוטים בהופעות פומביות. מתחשבן, מתעצבן, מתקוטט בראש עם יריבים אמיתיים ודמיוניים מן העבר הרחוק והקרוב. זה היה פרס, שלמרות חוסר העניין המוחלט שלו בהיסטוריה – אם תרצו להאמין בזה – לא הפסיק בניסיונותיו לעצב את הזיכרון הישראלי כך שיצדיק בדיעבד את מה שעשה הוא (או מורו הרוחני, בן־גוריון) ויבטל בדיעבד את כל מה שעשו אחרים (או כמו שהוא ראה את זה: מה שלא עשו). פרס, עד יומו האחרון, ראה את החלטתו לנסות את התרגיל המסריח כהחלטה נכונה לשעתה. הוא כמובן ראה את החלטתו ללכת לאוסלו כנכונה. הוא ראה את עצמו כמי שעיקר הקרדיט על מבצע אנטבה מגיע לו. הוא ראה את עצמו כמי שיצחק רבין חייב לו את פרס נובל לשלום שקיבל.



שמעון פרס ודוד בן גוריון בביקור בכור. צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)שמעון פרס ודוד בן גוריון בביקור בכור. צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)



מה מכל אלה הוא תיאור מדויק של המציאות, ומה מהם הגזמה של פרס? מנהיגיהם של עמים זוכים לעתים בכבוד, לעתים בעושר, לעתים בהכרה בחייהם, או לאחר מותם. לדבר אחד אינם זוכים: הם אינם כותבים את ההיסטוריה של עצמם – את ההיסטוריה כותבים העמים שהונהגו על ידיהם. כך במקרה של בגין, שהיה ראש ממשלה בעייתי, כמו שטען פרס בצדק, אך ייזכר בכל זאת כדמות חשובה, טרנספורמטיבית.



כך גם במקרים אחרים. פרס הציע גרסה משלו, גרסה עירומה בוטה למדי, של תולדות הפוליטיקה והמדינאות הישראלית שהוא היה עד להן מראשית ימיהן. אך גרסתו איננה הגרסה הסופית, וגם לא בהכרח גרסה דומיננטית. זה נכון כמובן ביחס לאירועים שלא היה שותף מרכזי להם, או שהיה אחד משותפים רבים. זה נכון אפילו ביחס לאירועים שאותם הוביל וביחס לתפקידו שלו בהיסטוריה שלנו.



היה לו תפקיד משמעותי, בזה קשה להטיל ספק. יש לו מניות רבות, גם על זה אף אחד לא התווכח. אתמול, עם ההודעה על מותו, היה אפשר להתבונן במידה של סיפוק בחברה הישראלית היודעת להכיר טובה למנהיג שלא היו רבים כמותו, ולא יהיו עוד. חברים לדרך, וגם יריבים פוליטיים, או יותר נכון לומר יריבים אידיאולוגיים (רוב החברים והיריבים הפוליטיים של פרס כבר אינם בין החיים) התחרו ביניהם בדברי שבח לפרס ולפועלו.



ברור שלא הסכימו עם כל מה שעשה: יש מי שסבורים שהתרגיל המסריח היה מסריח. יש מי שסבורים שטענת פרס נגד הפצצת הכור בעיראק העידה על קוצר ראות. יש רבים – כנראה רוב הישראלים – הסבורים שפרויקט אוסלו היה כישלון. יש מי שרואים בו חתרן בלתי נלאה. יש מי שזוכרים כיצד נלחם ברבין וביגאל אלון. כל הפרטים האלה הם חלק מההיסטוריה הארוכה של פרס. כל הפרטים האלה הם רכיבי הפזל שמהם נרכיב אנחנו – הזוכרים את מנהיגם הנפרד מהם – את מורשתו.



פרס אומנם הקים מרכז על שמו. פרס אומנם זוכה לגיבוי של מנהיגי עולם שיציגו אותו כפי שנוח להם – דיפלומט, איש פשרות, איש חזון, איש שלום, איש אוסלו, איש שתי מדינות. פרס אומנם הרבה לדבר על עצמו, והרבה לתאר את מאבקיו בדרך הנראית לו. אך כל זה לא יועיל: את המורשת של פרס נכתוב אנחנו, הציבור המתאבל – באמת מתאבל – על מותו של אחד מגדולי האומה, מבוניה.



ויש סיכוי לא מבוטל שנכתוב את מורשתו אחרת לגמרי מכפי שהוא היה כותב אותה. שנזכור אותו לטובה בזכות מה שאנחנו סבורים שעשה לטובה, ושנטאטא לשוליים את מה שאנחנו חושבים שעשה פחות לטובה. פרס היה רוצה להיזכר כאיש של שלום – אנחנו נזכור אותו כאיש של ביטחון. פרס היה רוצה להיזכר כאיש של חזון – אנחנו נזכור אותו כביצועיסט שהקים מפעלי טקסטיל בדימונה. פרס היה רוצה להיזכר כמי שעיקר תרומתו הייתה בשנות ה־90 – אנחנו נזכור אותו כמי שעיקר תרומתו הייתה בשנות ה־60. פרס היה רוצה להיזכר כשר חוץ מצטיין – אנחנו נזכור אותו כמי שתרם יותר דווקא בבלימת האינפלציה.


את ההיסטוריה של פרס ישראל תשכתב לא כדי לפגוע במורשתו, אלא כדי לקיים אותה. ישראל זקוקה לגיבורים מסוגו, היא זקוקה לענקים מסוגו, וכדי שתוכל לזכור אותו בלי אמביוולנטיות, כדי שתוכל להצטער על לכתו בלי מחלוקת, כדי שתוכל להציב אותו, כראוי לו, בפנתיאון השמור למנהיגים הכי חשובים, אין לה מנוס משכתוב. יהי זכרו ברוך. זכרו – כמו שאנחנו מבינים אותו.