לא מזמן, כששאלתי את אחותי מדוע היא מסרבת לענות לי על איזו שאלה ששאלתי בפוסט בפייסבוק, היא פשוט ענתה שאין לה מושג על מה אני מדברת, ושזה כמה שבועות היא מסתובבת עם סלולרי ללא האפליקציות של הרשתות החברתיות בתוכו. עוד הוסיפה בציניות המשפחתית המצויה כי ייתכן ויהיה מפתיע עבורי לגלות את הדבר החתרני הבא - "כשאני לא מחוברת למחשב, אני פשוט לא שם".



פייסבוק באמת קצת איבדה את עצמה בזמן האחרון, אם כי מה שבאמת הפתיע אותי לגלות הוא שאחותי הקטנה והיפה מסוגלת להעביר את חייה העמוסים בין כה, ללא תנועת הרפרוש המדיטטיבית של אפליקציית אינסטגרם ("אני רואה שקיעות מהחלון") או לחלופין ללא יכולת לפרוק סרקזם מצטבר בטוויטר ("מעדיפה לשמוע את רזי ולצעוק על הרדיו"), ואפילו ללא פושים של אתרי חדשות (ולי יש שישה!). רק על האפליקציה של צבע אדום היא לא מוותרת, כמיטב המסורת המזרח–אירופית. בכל זאת, הבעבוע החרדתי הגנטי בתוספת ילדות בצל איום קיומי ביטחוני הם משהו שלא יהיה אפשר להסיר כירורגית מהנפש לעולם.



אז מה יש לך בטלפון? שאלתי את אחותי, על פניו - בשר מבשרי.


שיחות, היא ענתה.


האמת, אני לא זוכרת מתי דיברתי בפעם האחרונה עם מישהו בטלפון.



היה זה יום בהיר אחד, שבו הבנתי שאני חיה בשני יקומים מקבילים ושהגיע הזמן להפסיק לפמפם את הגיגי בכל רשת חברתית שהיא. לא רק מכיוון שיש לי טור בעיתון כדי לעשות זאת, אלא בעיקר מפני שאני רוצה להאמין שיש לי גם חיים פרטיים שבהם שוקעת השמש ללא פילטר, ורחש גלי הים נשמע ללא כפתור מיוט גם אם הוא לעתים מעצבן. חוץ מזה, אני מוכנה להישבע שלחברי בעולם האמיתי יש גוף ורגליים והם יודעים לתת יד ולחבק.



השיא מבחינתי הגיע כשהבנתי שיש לי פרסונת רשת נפרדת לכל אפליקציה, כזו המשקפת באיזשהו אופן צד אחר באישיותי. מביך להודות. נחרדתי. אחרי נשימה קצרה חשבתי שמעניין יהיה לחקור איך אנחנו מתנהגים בכל רשת חברתית, ואם אופי הרשת משפיע על המינונים של הצדדים השונים באישיותנו.



פעם, כשהייתי צעירה ולמדתי בבית ספר למשחק, היה לנו שיעור שנקרא "פרסונות", שבו נדרשנו לתעד ולצלם את עצמנו "מתנהגים" מול ההורים, מול חברים, מול בני זוג ובעבודה, ועל ידי כך להבין איך בתוך כל אחד מאיתנו חבויות כמה פרסונות (חלקן אף בעלות אישיות גבולית), שלא באות לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו. איכשהו שכחתי מהניסוי המרתק הזה (גם אם הנרקיסיסטי מעט), עד שאחד מחברי ברשת הסב את תשומת לבי אליו. "נדמה לי ששני אנשים שונים מפעילים לך את חשבון הטוויטר והאינסטגרם", הוא אמר, ותהה אם יש לי עובדים.



"הכל בחיים ובנפש זה עניין של מינונים", אמר לי פעם אחד המורים הגדולים למשחק. ואני חושבת שגם איזה מטפל מאסכולת פרויד (אסכולה שאני לא ממש מחבבת) זרק לי את זה באיזה סשן לא יעיל. זה מסוג הדברים שמחלחלים לך בחלק ההגיוני של המוח ואת מהנהנת ויודעת שזה נכון, אבל איכשהו משהו מתפקשש בשלב ביצועם בפועל. אולי כי מינונים בעיני הם עניין של רגש ולא של ראש, מה שמסביר כנראה מדוע אני לא מצליחה אף פעם לאפות עוגה בלי שתצנח לי בתנור. לא באמת הצלחתי להיגמל מהרשתות החברתיות. אני עדיין נוכחת בכולן, אם כי חלה ירידה של 50% בפעילותי השוטפת. עדיין שם אבל יותר מביטה, סופגת, מתבוננת מהצד. לפעמים יותר כיף ככה.



מנגד, קל לי לקטר ולהתייחס כמובן מאליו למשהו שפשוט נמצא שם זמין עבורי בכל שעה ביממה, קצת כמו בני זוג שלא חושבים שיש אופציה כזאת שאי פעם ייפרדו והם יישארו לבד. והיא דווקא לא כל כך רעה הרשת הזאת. היא מקצרת את הזמנים בכל מה שקשור לעבודה, לחיפושי חומר ולמציאת רעיונות, אנשים והשראה. ואם הרשת החברתית לא הייתה קיימת, לא הייתי מכירה כמה אנשים שמאוד נוכחים וחשובים בחיי כיום. והם החברים הכי טובים שלי. אלוהים.



אני מניחה שאם מתכננים באמת גמילה מסיבית מהסיפור הזה, כדאי לכוון אותה לימים מאוד מסוימים שבהם מישהו נופל במלכודת הלינץ', או ליממת הספדים שבה איזה גדול זמרי האומה נפטר, לא עלינו. או לחלופין בסופי שבוע (תמונות של חלות בצורת מפתח - עד מתי?), בספטמבר - תמונות של ילדים ביום הראשון של כיתה א' (כי נמאס), וערבי חג - "שנה טובה לכולם וזה" (כולנו יודעים איך נראה שולחן חג ובקבוק יין או בית כנסת ביום כיפור).


בסדר, מחקתי כבר את כל האפליקציות (אחת מתוך שלוש, זו התקדמות). שלושה שבועות של גמילה מתחילים עכשיו. בעצם, מיום ראשון.