מחלון לשכתו של הרמטכ"ל בקומה ה־14 בקריה נשקף הנוף המרגיע של הים התיכון וגגות תל אביב. אך זהו מראה מטעה, מקסם שווא, פאטה מורגנה אורבנית. תל אביב אינה ישראל, ומישראל החדשה, של ההתלהמות, של הפלגנות וההסתה, של הניסיון הבלתי פוסק לכרסם ביסודות הדמוקרטיה וערכי היסוד של צה"ל, מנשבות רוחות רעות. פרשת אלאור אזריה היא רק הקצף על פני המים. זו רק ההתחלה.

השנה החולפת הייתה אחת המאתגרות והמורכבות ביותר שידע צה"ל. האיומים מהגבולות פחתו, אך אלה מבית התרבו. האויבים המסורתיים - הצבאות הסדירים של ארצות ערב - הולכים ומתפוגגים יחד עם המשטרים הקורסים שלהם; איראן צמצמה את תוכנית הגרעין שלה; ארגוני הטרור, שהופכים בהדרגה למסגרות צבאיות, מורתעים ומבודדים; צה"ל מחזק את קשריו עם צבאות זרים, וסכנת המלחמה החיצונית הולכת ומתרחקת. אך לצד השקט היחסי בגבולות צץ איום חדש. כיום, מי שמאתגרים ומסכנים את הצבא הם דווקא חלק מאזרחי ישראל, בסיוע פוליטיקאים וארגונים קיצוניים.

מול הסכנה ששסעיה של החברה האזרחית יזלגו לצה"ל ניצב בראש ובראשונה אדם אחד: רב אלוף גדי איזנקוט. ולא יכול היה להימצא בשעה קשה זו אדם מתאים ממנו כדי לעמוד בפרץ.




תוכנית גדעון

איזנקוט אינו מנהיג טבעי. להפך - הוא מקרין אפרוריות, אך זו עלולה להטעות. הוא הגיע למשרתו הרמה בלי שאפנות יתר. כמו שאול, לא חיפש מלוכה. כשהוצע לו ב־2012 להתמנות לרמטכ"ל, סירב והסתפק בתפקיד סגנו של בני גנץ. אך מהר מאוד, עוד לפני שהשלים שנתיים בתפקיד, הפגין כישורי מנהיגות מרשימים. הוא ניחן בשקט נפשי המקרין על הסובבים אותו. ישיבות המטכ"ל מתקיימות באווירה טובה, בלי ברקים ורעמים. זאת בניגוד מוחלט, לדוגמה, לדיונים הקולניים שניהל חברו הרמטכ"ל גבי אשכנזי. היו מקרים שבהם אלופי המטכ"ל חשו פחד כמעט פיזי מאשכנזי.

על היעדר הכריזמה מחפה איזנקוט בידע מקצועי, בנכונות ובסבלנות להאזין לאחרים, וכל זאת בלי לגרוע מכושר ההחלטה שלו. זה גם מקור עוצמתו ומנהיגותו. הוא מפגין יכולת לחתוך ולהכריע, וכשצריך הוא יודע גם להיות סכינאי אכזר. הוא סולד מדחיית הכרעות.

במשך שנים הקימו רמטכ"לים ועדות וצוותים שדנו, בדקו, התווכחו והמליצו להנהיג שינויים ארגוניים, מבניים, מבצעיים ואחרים. דיברו הרבה אך עשו מעט. מאז שאיזנקוט נכנס לתפקידו בפברואר 2015, הוא שלף מהמגירות את ההמלצות והסיכומים מתקופת קודמיו, בחן אותם בזריזות וכשהגיע למסקנה שהם עדיין תואמים את רוח התקופה, הוסיף משלו והחל לממשם.

כך עשה כשמיזג את מפקדת זרוע היבשה עם אגף הטכנולוגיה, כדי לשפר את יכולתה המבצעית. ברוח זו הקים גם את חטיבת הקומנדו, שמאגדת כמה יחידות מיוחדות וסיירות של צה"ל (אגוז, רימון, מגלן, דובדבן). וכך פעל כשהורה על הקמת זרוע סייבר חדשה - רביעית - שבה יכונסו יכולות התקיפה של אמ"ן וההגנה מתקשוב. מכיוון שאיש אינו אוהב להתפרק מנכסיו, שתי היחידות ובמיוחד באמ"ן מפעילות עליו לחצים כבדים, ובעוד כשלושה חודשים הוא יחליט סופית.

השינויים הנ"ל ואחרים שביצע איזנקוט הם חלק מרפורמה רחבה יותר - יש מי שמכנים אותה מהפכה - שמתכנסת תחת "תר"ש גדעון". לאחר שנים רבות הצליח צה"ל, עוד בתקופת שר הביטחון הקודם משה יעלון, לשכנע את משרד האוצר ולהעביר בממשלה החלטה על תקציב רב־שנתי, שמאפשר לתכנן ולהתחיל בביצוע תר"ש גדעון.

תר"ש הם ראשי התיבות של תוכנית רב־שנתית, וגדעון הוא השם שהעניק לה איזנקוט: השופט גדעון בן יואש, שהכה במדיינים, הוא אחד הגיבורים ההיסטוריים הנערצים עליו. הוא מייצג בעיניו את התכונות והכישורים שהוא מעריך - נחישות, תחבולנות ודוגמה אישית.

מדובר בתוכנית קיצוצים ושינויים מרחיקת לכת, כואבת, שחותכת בבשר החי. 5,000 איש, כ־15% מכלל אנשי הקבע, נאלצו לסיים את עבודתם. מספר טייסות קרב, שש חטיבות טנקים ושלושה אגדי תותחנים נסגרו. להערכת איזנקוט, אף גוף ציבורי ציבורי אחר בישראל לא נקט תוכנית קיצוצים כה דרסטית.

מסיבות אלה הוא לא נרתע מלקבל החלטה לא פופולרית להוציא את גלי צה"ל מהצבא ולאזרחה. לתפיסתו, לא ייתכן שבעידן של קיצוצים קשים תפעל בצה"ל יחידה שמעסיקה בתקציב של 20 מיליון שקל 110 עובדים, כוח אדם בסדר גודל של כשתי טייסות. בפגישותיו עם אנשי התחנה הפתיע כשציטט מהשידור הראשון והזכיר את היעדים שהיו לנגד עיניו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון - אולי המנהיג ההיסטורי הנערץ עליו - כשהקים תחנת שידור צבאית.

מאז, אין בין יעדים אלה לבין גלי צה"ל דבר. איזנקוט מעריך את איכות התחנה אך סבור שהיא צריכה להיות גוף אזרחי. יעלון דחה את המלצתו, וזו תהיה הפתעה גדולה אם השר החדש אביגדור ליברמן יתמוך בה. ליברמן אמור להחליט בקרוב על עתיד גלי צה"ל על סמך המלצות של מנכ"לו אודי אדם.

איזנקוט משקיע מאמצים גם בבלימת תהליך ההתבגרות של המפקדים, בעיקר ברמות הפיקוד הגבוהות. לשם כך החליט להצעיר את גיל הקצינים והמפקדים בדרגות הביניים. צה"ל מנסה להתאים עצמו למלחמות העתיד, שיהיו נגד מיליציות או צבאות קטנים ופחות מסורתיים ממה שהכרנו במלחמות עד יום הכיפורים, המלחמה הקלאסית האחרונה.




המבחן העליון

גדי איזנקוט נולד ב־1960 בטבריה אך גדל באילת, לשם עברו הוריו בגלל עבודתו של אביו במכרות תמנע. שם משפחתו מטעה - הוא מעורר את הרושם שמקור משפחתו אירופי, אך הוריו עלו לישראל ממרוקו. אלי ביטון, חוקר יהדות מרוקו, הסביר בגלי צה"ל כי במאה ה־19 הגיעו למרוקו משפחות מאירופה והתערו בין יהודי המקום.

באילת הוא למד בבית הספר התיכון "גולדווטר" במגמה הימית, שנועדה להכשיר את תלמידיה לחיל הים. אך הוא מאס בימאות, עזב את בית הספר והשלים תעודת בגרת אקסטרנית. ב־1978 התגייס לגולני, שבה עשה את מרבית הקריירה הצבאית שלו, מחייל פשוט ועד למפקד החטיבה, ועמה הוא מזוהה עד היום.

הוא הותיר שם את רישומו לפחות בשני אירועים. ב־1985, כשהיה מפקד פלוגת נ"ט, סירב לפקודת מפקדו להחזיר את חייליו מחופשה, בסוברו שהם ראויים לחופשתם ושלא הייתה סיבה להחזירם לבסיס. המח"ט צבי פולג הדיחו. לימים יאמר איזנקוט כי אילו היה מח"ט היה נוהג כמוהו. במקרה השני, כשהיה כבר מפקד החטיבה, לא היסס לקטוע את המסורת הקלוקלת של טקסי הזובור וההשפלה של חיילים ותיקים נגד צעירים. פלוגה שלמה מרדה, והוא לא היסס לפרקה. שתי התקריות הצביעו על כמה מתכונות היסוד שמעצבות אותו גם כיום: נחישות, התמדה, מרידה במוסכמות, הליכה נגד הזרם כשצריך, וגם יכולת להודות בטעויות.

וכאלה היו בקריירה הצבאית שלו. כשפיקד על גולני וגם לאחר מכן התנגד לנסיגה מדרום לבנון ב־2000. כראש אגף מבצעים במטכ"ל הכין את התוכניות האופרטיביות של צה"ל למלחמת לבנון השנייה, שבה נתגלו לא מעט כשלים טקטיים. באותה תקופה הכיר את תמיר פרדו שהושאל אז מהמוסד ושימש לו יועץ מיוחד למבצעים מיוחדים. ההיכרות הובילה אותו מאוחר יותר להסתבכות בפרשת בועז הרפז.

הרמטכ"ל אשכנזי, שמצא עצמו במלחמת עולם מול שר הביטחון אהוד ברק, האמין וגם עודד אחרים להאמין במסמך ההבלים המניפולטיבי שבחיבורו מואשם כיום הרפז. בליבת המסמך הניסיון לטרפד את החלטת ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל. אגב, גלנט הציע לאיזנקוט פעמיים להיות סגנו, והוא סירב. אשכנזי העביר את המסמך לעיונם של איזנקוט, פרדו וחבר נוסף מגולני, אלוף משנה גבי סיבוני. מהמשולש הזה התגלגל המסמך באמצעות איש קשר לערוץ 2.

לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 מונה לאלוף פיקוד הצפון. בראיון לאלכס פישמן ואריאלה רינגל־הופמן מ"ידיעות אחרונות" דיבר על לקחי המלחמה. המרכזי שבהם היה שבעימות הבא - אז סברו שהוא יתרחש בקרוב (בינתיים עברו מאז עשר שנים וגבול לבנון שקט) - צה"ל יפעל בעוצמת אש אדירה שתהרוס את תשתיות המדינה הלבנונית. "כמו בדאחיה", שאלו המראיינים? כן, השיב איזנקוט. פישמן ורינגל־הופמן קראו לאמירה הזו "דוקטרינת דאחיה" וייחסו אותה לאיזנקוט. כשהראיון פורסם, נבהל ממנו איזנקוט וכעס על שמייחסים לו תפיסה זו. אך בחלוף הזמן הוא דווקא שמח עליה.

היא גם זו שמנחה אותו היום בתכנון מהלכי צה"ל והכנתו למלחמה. את תפיסת עולמו הצבאית גיבש במסמך הקרוי "אסטרטגיית צה"ל". לפי איזנקוט, המבחן העליון של צה"ל הוא ביכולת לקיים תקופות רגיעה ביטחונית ארוכות כדי לאפשר למדינה להתפתח. הרגיעה והשקט מתפתחים כתוצאה מהרתעה, שמושגת באמצעות עוצמה צבאית ונחישות להפעלת כוח במידת הצורך.

תפיסתו הצבאית־אסטרטגית מושתתת על שימוש רב בכוח, בעוצמת אש אדירה ובתמרון של הכוחות כדי להביא להכרעה, שמוגדרת במילון המונחים של צה"ל כ"שלילת הרצון מהאויב להמשיך במלחמה". זו הגדרה חמקמקה, ולכן הוא ואלופיו מעדיפים לדבר במושגים הברורים מאליהם: צה"ל יבצע את כל המשימות שהדרג המדיני יטיל עליו.




חומת הברזל

מאז שמונה לרמטכ"ל, אם כי גם קודם לכן, מקפיד איזנקוט הקפדה יתרה על הקמת חומת ברזל בין האישי לציבורי. הוא אינו מדבר על חייו הפרטיים וממעיט לשתף בהם את סביבתו. לא יראו אותו במסעדות ולא בערבי שירה. לא ברור מהם תחביביו, למעט קריאה כמעט אובססיבית של ספרי היסטוריה, בדגש על היסטוריה צבאית, והליכה לקולנוע כשזמנו מתיר לו. נטייתו להשמנה היא סוגיה רגישה אצלו. לפני שמונה לרמטכ"ל פתח בדיאטה רצחנית, השיל כמה קילוגרמים ומאז הוא מתמיד באימונים - הליכה מלווה בריצה קלה עם חברים, חלקם משירותו המוקדם בגולני, ופעמיים־שלוש בשבוע בחדר כושר ליד לשכתו. הוא נשוי לחנה, אדריכלית במקצועה, הם גרים בהרצליה והורים לחמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. בנו משרת ביחידה מובחרת בחיל הים ובתו בחיל החינוך.

לפני כמה חודשים, בשעת בוקר ובבגדים אזרחיים, יצא לבקו"ם כדי ללוות את בנו המתגייס והזהיר ספק בצחוק ספק ברצינות את דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז כי אם תופץ תמונתו לתקשורת, הוא יכול לחפש לו תפקיד חדש. בסופו של דבר, הורים אחרים שראו אותו צילמו אותו ואת בנו והעלו את תמונותיהם לרשתות חברתיות. אלמוז נשאר בתפקידו.

איזנקוט למד לתואר ראשון היסטוריה באוניברסיטת תל אביב והשלים תואר שני במדע המדינה מאוניברסיטת חיפה. הוא למד גם שנה בקולג' של צבא ארה"ב בפנסילבניה. חיבתו לספרי היסטוריה והזיכרון החד שלו מאפשרים לו לעתים להפתיע את שומעיו בציטוטים ארוכים שנועדו לחזק את דבריו או את המסר שהוא מבקש להעביר. אך יהיו מי שיגידו כי יש בכך גם משום מאמץ להרשים את השומעים ולהפגין את הידע שלו.

חומה נוספת שאיזנקוט הקים סביבו היא סירובו המוחלט לאפשר לאנשים בסביבתו, גם לא הקרובה, להעריך מהי השקפתו הפוליטית. ספק אם אפילו בני משפחתו יודעים למי הצביע בבחירות.

זה לא אומר שאין לו השקפת עולם - ההפך הוא הנכון. הוא מונחה בידי מצפונו ומצפן ברור שבמרכזו תפיסת עולם מקצועית וערכית. הוא דמוקרט וממלכתי בנשמתו ומונע באמונה חדה כתער בעניין כפיפות הדרג הצבאי למדיני. ערכים אלה מניעים אותו לפעול כפי שפעל בשנה האחרונה בכמה פרשיות מסעירות שעוררו עליו ביקורת מצד חוגים נרחבים.

למרות הלחצים, הוא החליט לסגור את שתי הפנימיות הצבאיות בחיפה ובימין אורד בעוד שנתיים, כשאחרון התלמידים יסיים את לימודיו. הוא קיבל החלטה אמיצה לפרק את יחידת התודעה היהודית ולהכפיפה לחיל חנוך, וזאת למרות ביקורת נוקבת מצד מי שמזוהים עם הבית היהודי. השבוע החליט לסיים את ההפרטה של הזמנת מרצים חיצוניים לסדרות חינוך למפקדים בצה"ל באמצעות חברות פרטיות. האחריות לכך תילקח עם סיום החוזים בעוד כמה חודשים מהחברות שזכו במכרזים ותוחזר למפקדים.

החייל היורה מחברון אלאור אזריה. צילום: פלאש 90החייל היורה מחברון אלאור אזריה. צילום: פלאש 90

אך מעל לכל, השנה האחרונה עמדה בסמן המשבר של החייל אלאור אזריה. במישרין או בעקיפין, רבים קמו על הרמטכ"ל והפיקוד העליון של צה"ל. היו אלה ראש הממשלה נתניהו שהתקשר לעודד את אביו של אלאור והשווה (והתנצל) את המשפחה למשפחה שכולה, וליברמן, שהתייצב בהפגנתיות בבית הדין כדי להזדהות עם אזריה, והביע בו דברי תמיכה גם לאחר שמונה לשר הביטחון. אין ספק שאיזנקוט מצטער על האופן שבו התפתחה הפרשה, אך למרות ההתלהמות הציבורית הוא לא מתכופף ועומד על שלו. הוא רואה באלופים שהתייצבו להעיד במשפט, ובראשם עוזי דיין, טרמפיסטים על גבו של צה"ל.

מה שמניע אותו בכל ההחלטות האלה הוא הרצון העז להקים חומת אש מסביב לצה"ל. בן־גוריון דיבר על צה"ל במונחים של צבא העם. הצבא היה בעת ובעונה אחת כור ההיתוך ומעצב של החברה, אך גם בבואה שלה וקלט את ערכיה. באמצעות שירות המילואים נוצרה סינרגיה מושלמת בין החברה האזרחית לצה"ל.

בשנים האחרונות מתהפכים היוצרות. צה"ל מפסיק להיות צבא העם. 40% מכלל החייבים בגיוס אינם מתגייסים. הוא פחות ופחות כור היתוך ובבואה של החברה.

על רקע השינויים המתחוללים בחברה הישראלית, חש הרמטכ"ל כי יש למנוע את כניסת הגורמים האזרחיים לצבא, שהשסעים של החברה עלולים לקטב אותו עד כדי סכנה שיחדל למלא את משימתו. בזכותו מאמציו, מעין קרב מאסף שהוא מנהל נגד זרמים שעולים אל פני השטח, הוא ראוי בעיני להיות איש השנה. גם אם הוא אינו רוצה בכך, הוא למעשה שומר הסף, המציל של צה"ל, הילד ההולנדי שניסה לבלום שיטפון בעזרת אצבע שהכניס לחור שבסכר.