חוצה ישראל:אלאור אזריה בן 20 מרמלה, היה אמור להשתחרר בקרוב משירות סדיר ולצאת לחיי אלמוניות כמו עשרות אלפי חיילים המתפוגגים לפרטיותם כל שנה. ירייה אחת הפכה את אזריה לחייל המפורסם ביותר בצה"ל, בישראל, במזרח התיכון וכנראה גם בעולם. סרטון אחד שצולם והופץ ויראלית הפך את הפיגוע הזניח ליד שכונת תל רומיידה בחברון לאחד האירועים המכוננים של התקופה. אורי אבנרי השווה את הירייה של אזריה בראשו של המחבל הפצוע להתנקשות ביורש העצר האוסטרו־הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ב־1914, שהביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. אבנרי הגזים, אבל אין ספק שזו הייתה ירייה שיצרה גלי הדף שישככו עוד זמן רב, אם בכלל.

שר הביטחון, רב אלוף במילואים משה (בוגי) יעלון, לא פילל שסמל אלמוני בשם אלאור אזריה יהיה אחד הגורמים להדחתו מהתפקיד ולפרישתו מהכנסת. הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, לא חלם שחובש זוטר ביחידת שדה יאיים להאפיל על כהונתו ולהשחיר את הישגיו הרבים. צה"ל, שמתכונן לאורך השנים לתרחישי עימות מול האיום האיראני, הרקטות של חיזבאללה או הטירוף של דאע"ש, לא צפה אפשרות שאת תבוסתו הקשה ביותר ינחל דווקא מול אחד מחייליו. פרשת “החייל היורה מחברון" קורעת את הצבא, משסעת את החברה, מזהמת את הציבוריות הישראלית ומתדלקת את מלחמת התרבות הניטשת כאן בשנים האחרונות. סמל אלאור אזריה, בן 20 מרמלה, לא ירה רק בראשו של המחבל עבד אל־פתאח א־שריף, אלא גם במרכז העצבים הרגיש של החברה הישראלית. הוא פגע בול בשתי המטרות הללו.

שר הביטחון לשעבר משה יעלון. צילום: אבשלום ששוני




בשבועות האחרונים ביקר בישראל הכומר האוונגליסטי אוהד ישראל ג'ון הייגי, בראש משלחת צליינים מכובדת. הייגי פגש גם גורמים צבאיים, שהופתעו להיווכח שהנושא המעניין ביותר אותו ואת מלוויו הוא הסוגיה המוסרית סביב החייל היורה מחברון. ספק רב אם יש ישראלים רבים המסוגלים לדקלם שמות של יותר מחמישה אלופים במטכ"ל צה"ל. את סמל אלאור אזריה מכירים כולם. ממטולה עד אילת, מאיתמר ועד הרצליה פיתוח. ולא רק בצד הזה של המפה, אלא גם בשטחי הרשות הפלסטינית, ברחבי המזרח התיכון והעולם הגדול. אזריה הוא החייל שניצח את הצבא שבו שירת. החובש שפתח את הפצע. האיש שחצה את החברה הישראלית לשני חלקים מדממים, המתקשים להכיל זה את זה.

המחלוקת חוצה מגדרים וקווי שיוך פוליטיים. תומכיו של אזריה לא נמנים רק עם הימין. לא מעט ישראלים המחזיקים בדעות מרכז או שמאל מתייצבים לימינו. בשיער פלומתי קצוץ, עיניים עצובות וגדולות ומשפחה בוכייה, נראה אזריה כחייל של כולנו. כשהוא מתמודד מול מה שנתפס כמכונה המשפטית הצה"לית הגדולה, הנשלטת כמובן בידי השמאל עוכר ישראל, מצית אזריה את הבלוטות הרגישות ביותר הטבועות בנפשו של כל ישראלי. בדילמה בין מוסר, ערכים ופקודות לבין חייל אחד בעל עיניים עצובות, רוב רובם של הישראלים הולכים עם החייל. עובדה. מעטים מבינים את המשמעות של האירוע, את חלקלקותו של המדרון שעליו אנו תלויים, את הצורך לשמור על צלם ועל ערכים, אל מול היצר הקמאי הבסיסי של עם לגונן על חייליו, שאמורים בעצם לגונן עליו.

מול הלב היהודי והבטן הישראלית מתייצבים הראש, המוח, ערכי צה"ל, מפקדי צה"ל והסרטון ההוא, שחושף בפנינו תמונה קשה: אזריה יורה בקור רוח ובשקט מקפיא בפלסטיני מנוטרל לגמרי 11 דקות אחרי תום האירוע המבצעי, כשהזירה כולה שקועה בשלווה ועוסקת בענייניה. סרטון אחד, ששווה אלף קליעים. בלי הסרטון המסוים הזה אין פרשת אזריה, וגם אם היה יורה בראשו של המחבל, זה היה נגמר במסגרת מבצעית. אפשר להסתכן ולקבוע שלא מעט אירועים דומים לזה התרחשו פה ושם בשנים האחרונות, מתחת לרדאר. כשהכל מצולם בבהירות מכאיבה מזוויות שונות, מתפתחת בעיה אסטרטגית שמייצרת דינמיקה שיוצאת משליטה ומכניסה את המערכת כולה לסחרור קשה.




זירת האירוע בחברון. צילום מסך מסרטון בצלם

זה בדיוק מה שקרה ביום חמישי בבוקר, 24 במרץ 2016, י"ד באדר ב' תשע"ו, בחג הפורים, בחברון. אגב, פורים בחברון זו נוסחה לצרות. בדיוק באותו תאריך עברי, 22 שנה קודם לכן, י"ד באדר תשנ"ד (25 בפברואר 1994), אירע הטבח במערת המכפלה, מתוצרת ד"ר ברוך גולדשטיין. אין להשוות בין האירועים הללו, אבל גלי ההדף והאפקט המתגלגל של כל אחד מהם נמשכים זמן רב.

השעה הייתה שמונה ועשר דקות. שני פלסטינים בני 21, עבד אל־פתאח א־שריף ורמזי עזיז תמימי, הגיעו לעמדת צה"ל ליד תל רומיידה בחברון ותקפו את החיילים ששהו במקום. הם הצליחו לדקור ולפצוע את אחד החיילים באורח קל בידו ובכתפו, בטרם נורו ונוטרלו. תמימי נהרג במקום. א־שריף נפצע באורח קשה מאוד ונותר מוטל על הקרקע, מתבוסס בדמו וללא כל תנועה. סמל אלאור אזריה, שהגיע למקום כמה דקות אחר כך עם חפ"ק המ"פ, חובש בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, טיפל בלוחם הפצוע, שפונה באמבולנס. אז דרך אזריה את נשקו, לא לפני שהפקיד את קסדתו בידי אחד מחבריו, צעד צעד אחד קדימה ושיגר קליע מדויק אל ראשו של א־שריף.

מכאן ואילך החל כדור השלג שעתיד לקבור תחתיו את המערכת כולה להתגלגל במדרון החלקלק. כל המפקדים שנכחו בשטח הבינו בזמן אמת שאזריה עשה מעשה פסול. המ"פ דיווח על התקרית למג"ד, שדיווח למח"ט, שהגיע כעבור כמה שעות לשטח, ערך תחקיר מבצעי והחליט להשעות מיד את אזריה. במקביל, קיבל הפצ"ר, תא"ל שרון אפק, דיווח ראשוני על התקרית והורה על חקירת מצ"ח. בשלב הזה הגיע דבר התקרית גם לרמטכ"ל גדי איזנקוט.

בשעת צהריים התבצעה הערכת המצב השבועית אצל שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. תקריות מהסוג הזה לא זוכות להגיע לשולחנו של השר, אבל תקרית אזריה פילסה לשם את דרכה בנחישות. “באירוע של הבוקר", אמר הרמטכ"ל לשר, “מתברר שאחד החיילים שהגיע למקום ירה באחד המחבלים בניגוד לפקודות. האירוע צולם, הסרטון רץ ברשתות ומתחילה להתעורר סערה בשטח".

הדיווח הזה של הרמטכ"ל נמסר לשר בנוכחות כל פורום הערכת המצב, שמונה בסביבות 20 קצינים בכירים. יעלון, שרואה בעצמו, במידה רבה של צדק, שומר הסף של ערכי צה"ל, ביקש את ממצאי התחקיר. הוא קרא אותם ואחר כך צפה בסרטון. גם הוא, כמו דובר צה"ל והרמטכ"ל לפניו, ראה בסרטון מקרה ברור של חייל שפעל בניגוד לפקודות, לערכי צה"ל ולעליונות המוסרית של ישראל על אויביה. צה"ל, אמר יעלון, לא יכול להתנהל בצורה שבה כל חייל יורה על מי שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה.

בינתיים עלה דובר צה"ל לשידור והתבטא בחריפות יוצאת דופן נגד המעשה, כפי שצולם והוקרן על כל מסך מזדמן. בעקבותיו, פרסם גם שר הביטחון הודעה חריפה משלו. ואז הרים בוגי יעלון טלפון לבנימין נתניהו. השר ביקש מראש הממשלה לצרף את קולו כדי לסגור את הפינה ולהציב מול התמונות הקשות חזית אחידה של ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל. סרטון הירי הפך ויראלי ברשת, ויעלון ידע שהשעות הקרובות יקבעו את גורל האירוע. הוא היה נחוש לבלום את האפשרות להפוך את הירי של אלאור אזריה למהדורה חדשה של הילד מוחמד א־דורה, שהפך לסמל האינתיפאדה השנייה. צריך להבהיר, אמר בוגי לביבי, שהמעשה הזה מנוגד לערכי צה"ל.

נתניהו הורה לדוברו, בועז סטמבלר, להוציא הודעה בהתאם. ההודעה פורסמה בחמישי בערב, בזו הלשון: “מה שהתרחש בחברון לא מייצג את ערכי צה"ל. צה"ל מצפה מלוחמיו לנהוג בקור רוח ובהתאם להוראות הפתיחה באש". נתניהו היה מתון בהרבה מיעלון ומצה"ל, אבל גם כך ההודעה סיפקה את הסחורה. בוגי היה מרוצה. על פי הדיווחים בשטח, התסיסה החלה לדעוך. המבצע להכלת הירי בחברון עמד להסתיים בהצלחה.

אבל אז זרחה השמש אור ליום שישי בבוקר וישראל נכנסה לסוף השבוע. נתניהו נסע הביתה, לחיק המשפחה. שם שמע סקירות אחרות לגמרי. פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות געשו, בכיוון ההפוך להודעה שלו. בנו, יאיר, הראה לו את גל המחאה הספונטני בעד “החייל היורה", שהיה עדיין אלמוני לגמרי. פרצופיהם של הרמטכ"ל ושר הביטחון החלו להתנוסס בטוקבקים רוויי שנאה וגידופים. נתניהו החל להתפתל. הוא לא רגיל ללכת נגד הזרם. הוא אוהב לרצות את בוחריו. במוצאי שבת ריכך נתניהו את המסר: “חיילי צה"ל בולמים בגופם התקפות טרור רצחניות נגד אזרחי ישראל", כתב בעמוד הפייסבוק שלו, “צה"ל הוא צבא מוסרי שלא מוציא להורג איש".




בנימין נתניהו. צילום: רויטרס




נתניהו ליעלון: שוקל להזמין את משפחת אזריה לפגישה, בוגי רתח


יעלון ואיזנקוט הבינו שמשהו מתבשל אצל הבוס שלהם. הם לא הבינו באיזו מהירות יוקדח שם התבשיל. בפתח ישיבת הסיעה ביום שני כבר הצהיר נתניהו שגם הוא אב לחייל והביע את הבנתו למצוקת המשפחה. אבל זה לא הספיק. הלחץ המשפחתי על נתניהו נמשך במלוא העוצמה. אביגדור ליברמן התפרע סביב האירוע וגם נפתלי בנט לא טמן את פיו בצלחת. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לאפשר לשני אלה לזנב בו מצד ימין, יעלה כמה שיעלה.

ביום רביעי הרים נתניהו טלפון לבוגי ועדכן אותו שהוא שוקל להזמין את משפחתו של החייל היורה לפגישה. בוגי כמעט התפלץ. מקורביו מספרים שפרקי ידו הלבינו על שפופרת הטלפון. זה טירוף, אמר לנתניהו, זה מעשה שלא ייעשה. מה זה צריך להיות? אתה רוצה להזמין אליך משפחה של חייל שנחקר ונשפט על הריגה? איזה מסר אתה שולח במעשה כזה לצה"ל, לערכי צה"ל, למפקדי צה"ל? נתניהו נבהל והציע פשרה: אז אני רק אתקשר אליהם, אמר. בוגי התנגד בתוקף גם לזה. השיחה הסתיימה בטונים צורמים.

הלחץ שהופעל מלשכת בוגי על לשכת נתניהו בעניין שיחת הטלפון הצליח לעכב את ראש הממשלה 24 שעות מלאות. ביום חמישי הוא הרים את הטלפון. בוגי הפציר בו עד הרגע האחרון לא לעשות את זה, אבל דיבר אל הקיר הווירטואלי בפייסבוק של נתניהו, שהתמלא טוקבקים למען החייל. נתניהו ביצע את השיחה. על דבר קיומה למד יעלון מאתרי האינטרנט. הוא היה המום. יחסיו עם ראש הממשלה העכירו עוד קודם, אבל עריקתו של נתניהו מהצד של צה"ל וערכיו לצד של פייסבוק וטוקבקיה דיכאה את יעלון עד עפר. בדיעבד, אומרים אנשיו, זה היה קו פרשת המים שהביא לשבר הגדול.

בשיחות שהתנהלו ביניהם לאחר מכן, חזר נתניהו על מנטרה אחת: אתה לא מבין מה קורה ברשתות החברתיות. הציבור רותח, האנשים במצוקה. אתם פשוט לא מבינים את הציבור. יעלון ניסה להסביר לו שזה תפקידה של מנהיגות. מדי פעם צריך לעמוד נגד הזרם ולהורות כיוון. נתניהו שמע, אבל לא הקשיב. הוא לא בנה קריירה על עמידה נגד הזרם, אלא על התאמה מוחלטת לזרם.



נתניהו ליעלון: "אתם לא מבינים מה קורה ברשתות החברתיות"


חודשים אחרי שהדיח את יעלון מתפקיד שר הביטחון לטובת אביגדור ליברמן, בשבוע שעבר, אמר נתניהו את הדברים בקולו. “אתם לא מבינים את המצוקה של הציבור", הסביר למראיינו כשנשאל אם הוא חוזר בו מאותו טלפון למשפחת החייל. אחר כך השווה את שיחת הטלפון הזו לשיחות שעשה בעבר למשפחות שכולות. כשפרצה סערה ציבורית, הכחיש את ההשוואה. כשהסערה התגברה, התנצל וטען שדבריו הוצאו מהקשרם. כך או אחרת, נתניהו יצא מסיפור אזריה מרוצה. לקח לו זמן, אבל הוא שוב קלע לדעת ההמונים. מזל שיש בבית מי שגולש באינטרנט וקורא טוקבקים. בוגי יעלון נשאר עם ערכי צה"ל, אבל אביגדור ליברמן קיבל את צה"ל. נתניהו חטף קצת בתקשורת, אבל יצא מחוזק בכיכר השוק ופייסבוק. מבחינתו, עסקה מצוינת.



מחליפו של גלעד שליט


יש כאלה הסבורים שגם המערכת הצה"לית לא הייתה חפה משגיאות בפרשה הזו. ההתנפלות על החייל הייתה מהירה מדי וקטלנית מדי. האשמתו הראשונית ברצח, הבאתו להארכת מעצר כבול בידיו ורגליו, כל אלה העירו את הציבור והעיפו את הבטן הישראלית והלב היהודי נגד קברניטי צה"ל ובעד אזריה.

יכול להיות שבסיטואציה המדוברת, בעיצומו של סבב אלימות נוסף שבו מסתערים על אזרחי, שוטרי וחיילי ישראל פלסטינים שטופי שנאה עם סכינים ומספריים, קשה היה לצפות מהציבור לתגובה אחרת. בעשורים האחרונים התחלפו בישראל היוצרות. צה"ל הפך מגוף שתפקידו להגן על אזרחי המדינה בגופו, למותג מאותרג שאזרחי המדינה שומרים מכל משמר. חיי החיילים הפכו קודש גדול בהרבה מחיי האזרחים. חמישה הרוגים במארון א־ראס בפתיחת מלחמת לבנון השנייה שיתקו את המדינה ואת המטכ"ל. במצב הדברים, כשהישראלי הממוצע ניצב בין חייל צעיר, מפוחד, שבסך הכל ירה בראשו של מחבל שהרגע התנפל על חבריו בסכין שלופה, לבין ההגדרה המעורפלת של “ערכי צה"ל" וחבורת הגנרלים, הציבור יבחר בחייל.

אלאור אזריה והוריו. צילום: אבשלום ששוני

התנהלות חכמה יותר הייתה מסייעת לכל הצדדים להכיל את האירוע ללא נזקים מיותרים. הדברים אמורים גם לגבי סוללת הפרקליטים שהתייצבה מהרגע הראשון לצדו של החייל, תוך התרמת המונים למימון ההגנה, בהתעלמות מהעובדה שצה"ל העמיד לו הגנה משפטית חינם. הגנה אחראית יותר הייתה מנפקת חוות דעת פסיכיאטרית שמוכיחה את מצבו הנפשי של אזריה בעת הירי ואת העובדה שהיה מבולבל וחסר מודעות למעשיו. תביעה אחראית הייתה חותרת לסיים את זה ככה, בעסקת טיעון שתכלול הרשעה ועונש מאסר בפועל שיחפוף את ימי המעצר שאזריה כבר ריצה.

אבל אף אחד, בשום קצה של המשוואה, לא גילה כאן מתינות וחוכמה. כולם חתרו למגע ולניצחון מכריע. הפרקליטים של החייל זוכים בינתיים לפרסום ולתהילה מקצה הארץ ועד קצה. התביעה רוחצת בערכיה, עקרונותיה, רוח צה"ל והצורך לחנך דור של לוחמים וקצינים על ברכיה. כן, התביעה הצבאית צודקת ברמה העניינית, ומי שיעלים עין מהירייה של אלאור אזריה ימצא את עצמו בתוך זמן קצר בתוך צרורות פרועים מכל עבר. מצד שני, הדרך הדווקנית הזו הובילה את כל הצדדים לסמטה ללא מוצא, שבה הם נמצאים עכשיו. תהיה מה שתהיה תוצאת המשפט, אף אחד לא ייצא מנצח מהסיפור הזה.

עשר שנים לאחר נפילתו בשבי של החייל גלעד שליט, קם בישראל שליט חדש, אלאור אזריה שמו. עם ישראל לא מסוגל לעמוד בפני חייל במצוקה, תהא סיבתה אשר תהא. במקרה של שליט, אילץ הציבור את נתניהו לשחרר מאות רוצחים שפלים, חלקם כבר חזר למעגל הטרור. גם במקרה ההוא שכח נתניהו את כל עקרונותיו, התעלם מתורתו, שעליה נבנתה קריירה שלמה, ועשה את מה שההמונים דרשו ממנו לעשות. שליט חזר הביתה, נתניהו המריא בסקרים. עשור אחד חלף ועולם כמנהגו נוהג. המנהיג מקשיב לקול העם ועושה כדברו. העיקר להישאר שליט. 




גלעד שליט. צילום ארכיון: אבי אוחיון, לע"מ