לו דברי הימים של מדינת ישראל היו נרשמים באופן הוגן ואמיתי, ולו מנהיגים מן השמאל היו נדרשים לקבל אחריות למעשים הרי אסון שביצעו, שמעון פרס היה מורחק מהחיים הציבוריים שלנו, לכל המאוחר, במחצית השנייה של שנות ה־90. כאחראי הראשי לטעות החמורה ביותר שבוצעה מהקמת המדינה - הסכמי אוסלו - הוא היה נאלץ לפרוש לקרן זווית, כמו האלוף אלי זעירא ממחדל יום הכיפורים.



אלא שאצלנו ההיסטוריה נרשמת באופן חד־צדדי, על ידי עיתונאים בכירים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים - קובעי העתים. היא מתועדת באופן מסולף וסלקטיבי כדי שלא להודות בטעויות החמורות של המתעדים עצמם. זו הסיבה שבגללה הוצבה בפנינו, עם מותו של שמעון פרס ז"ל, מציאות מדומה לגבי מעשיו ואופיו.



די להיצמד לעובדות שאינן נתונות במחלוקת כדי להבין את גודל העיוות. למשל, באוקיינוס הסופרלטיבים נפקדה העובדה ששמעון פרס, אבי הסכמי אוסלו, העמיד משנה מסודרת כדי לתמוך במהלך ההרפתקני והמסוכן שהוביל. הוא הבטיח ב־1993 שהסכם אוסלו יביא ל"קץ הסכסוך" עם הפלסטינים ואמר: "אנחנו מתקרבים לשלב שבו יתברר שלטרור אין עתיד וגורלו לגווע".



את התפיסה שעמדה מאחורי מהלכיו הוא פרש בספרו "המזרח התיכון החדש", שבו אבחן כך את התהליכים שבגללם חייבים לכרות הסכם עם אש"ף: "מתרחשת תפנית לעבר ביסוס היחסים הבינלאומיים על הכלכלה כגורם הדומיננטי בעולם ... בעבר זהות לאומית נקבעה על ידי התכונות המאפיינות של העם, הגיאוגרפיה של ארצו והתכונות הייחודיות של שפתו ותרבותו. היום למדע אין זהות לאומית, לטכנולוגיה אין מולדת, למידע אין דרכון".



במזרח התיכון וגם אצל הפלסטינים, טען פרס ב־1994, הכלכלה והחדשנות הן שיובילו בקרוב את החברה ולא הטרור. לכן הוא הטיף להתפרק מכל ההגנות והשטחים ולכונן "גבולות רכים" ופתוחים, ללא "הסתגרות מאחורי חומות". הוא הסביר שבכל מקרה, בעידן החדש שבפתח, אין לגבולות משמעות כי מדינה לבדה כבר לא יכולה לספק לעצמה ביטחון, כי אין יותר חשיבות לעומק אסטרטגי, לזמן ולמרחב. לאבחנות הללו הוסיף פרס נבואות חדות ומתוחמות בזמן, ובהן ההתחייבות ש"עד שנת 2000 נתגבר על חמאס, הג'יהאד האסלאמי והטרור. עד אז יהיה שלום כולל במזרח התיכון".



* * *



את התוצאות של הניתוח והמעשה הללו אנחנו יודעים. המזרח התיכון התרסק לרסיסים במלחמות אתניות מעידנים קדומים וחשוכים. והטרור - מבחנו העליון של מהלך "השלום" שהגה - ריסק את כל תחזיותיו והתחייבויותיו. בין השנים 1978 ל־1993, 15 השנים שקדמו להסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים בידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. מאוסלו - בין השנים 1993 ל־2008 - נרצחו 1,450 ישראלים. מעשי פרס ושותפיו גרמו לפי חמישה וחצי יותר נרצחים. והבעיה המרכזית החמורה הרבה יותר: שמעון פרס הקים במו ידיו ישות טרוריסטית עוינת, עמוק בתוך גבולותינו, שהפסקת קיומה תעלה במחיר דמים כבד ללא שיעור.



בנסיבות כאלו כל מנהיג בכל מדינה דמוקרטית היה מניח את המפתחות, עם התברר גודל הטעות, הכישלון והאסון. לא שמעון פרס. "אני לא חש חרטה על דברים שעשיתי, אני מעוניין להמשיך לעשות טעויות", אמר פרס לימים באחד האירועים הגרנדיוזיים שנערכו לכבודו. כל חברה בעולם המערבי הייתה תובעת מפרס לפרוש מהעיסוק הציבורי מיד, אך לא אצלנו. במיוחד לא לנוכח מסע הכחש והטשטוש שערכו בכירי העיתונאים והאקדמיה, שעשו מאמץ להעלים את העובדות והמסקנות.



אבל שמעון פרס עשה הרבה יותר מכך. כשהחזונות שלו סתרו את הנתונים שהציבו בכירי מערכת הביטחון בראשית ימי אוסלו, הוא הורה להם "להחליף את הדיסקט" ונזף בהם: "תפסיקו להכניס קדרות ופסימיות בעם". הוא הצליח עד כדי כך שחלק מהם אוחזים בעולם המדומיין שלו עד היום. אם לא די בכך, פרס האשים את מי שכפרו בחזיונותיו בהיותם "אויבי השלום". הוא הכליל את מתנגדיו מבית יחד עם אנשי חמאס תחת אותו כינוי מחמיא.



* * *



עוד פרק שנעדר מהביוגרפיה החדשה של שמעון פרס נוגע לדפוס שאפיין אותו: לחצות קווים אדומים, אם לנקוט לשון מאופקת. באוקיינוס ההספדים הוצג פרס כדמות ממלכתית ונאצלת, שהקפידה על תקינות וסדרי שלטון. כך הועלם מהביוגרפיה שלו הסכם לונדון, שעליו חתם פרס עם המלך חוסיין ב־1987, כשהיה שר החוץ, תוך שהוא מסתיר את עצם המשא ומתן שניהל, את תוכן ההסכם ואת עצם החתימה עליו, מראש הממשלה דאז יצחק שמיר. הדבר נודע לשמיר מהאמריקאים, שהיו אמורים - על פי המסמך שחתם שר החוץ שלו - לכנס ועידה בינלאומית שתכפה את רצונה על ישראל. שמיר נאלץ להודיע לאמריקאים ששר החוץ פעל ללא סמכות וללא ידיעתו ושהממשלה לא תכבד את חתימתו. בלי לעסוק בהיבטים הבלתי חוקיים של המעשה, ויש בהחלט כאלו, מדובר בהתנהלות פסולה מבחינה מוסרית וציבורית. לא שמענו על כך דבר.



באותו אופן לא סופר כיצד שלח פרס ב־1987 את מנכ"ל משרדו דאז, אברשה טמיר, להיפגש עם יאסר ערפאת במוזמביק, בניגוד לחוק וללא ידיעת ראש הממשלה. לא שמענו על האופן שבו חצה לימים בבוטות את תחומי הסמכויות שלו כנשיא המדינה, כאשר הביע וקידם את עמדותיו הפוליטיות הסותרות את עמדות הממשלה או כאשר עסק ללא קץ בעניינים מדיניים, שהם מחוץ לתחומו של הנשיא. לא שמענו גם על הבחישות של פרס בפוליטיקה הפנימית, בניסיונו לקדם מועמד אלטרנטיבי לשלטון נתניהו והליכוד ביושבו בבית הנשיא. עוד נעדרו מהדיווחים אותן בחישות בפוליטיקה היהודית האמריקאית, שכנשיא קידם את ארגון השמאל הקיצוני ג'יי סטריט, בניגוד לעמדת הממשלה.



ההתנהלות הזאת אפיינה את מעשיו ואת אישיותו של שמעון פרס, עוד בלי שנגענו בצדדים בלתי מחמיאים נוספים של אישיותו, שעדיין מוקדם לטפל בהם כראוי; בין היתר, השאלה כיצד קפץ תקציב בית הנשיא פי כמה וכמה בתקופתו, איך נרתמו משאבי המדינה למסעות האגו שלו ועוד שורה של פרשיות ואמירות שהטילו צל כבד על אופיו.



אכן, הייתה לשמעון פרס תרומה משמעותית למדינת ישראל בפרקים מסוימים של חייו. אבל משום מה שמענו רק על אלו, תוך מחיקת הצדדים האפלים והתוצאות הרות האסון של מעשיו. כך הצליחו שוב מעצבי דעת הקהל החד־צדדיים שלנו לשכתב את ההיסטוריה כדי להשפיע באופן פסול על העתיד.