יש אנשים שמפחדים מהחגים בגלל הדינמיקה המשפחתית הנפיצה, ויש כאלה שמה שמפחיד אותם יותר מכל הוא העובדה שצריך לעשות סוג של "פסח" בסתיו, ועל הדרך אולי למצוא כל מיני זיכרונות מהעבר שהשכחה יפה להם. תמונות מפוזרות שאף פעם לא היה אומץ להכניס לאלבום וכל מיני פתקים שאי אפשר לזרוק לפח, אלא רק לקופסה הזאת במחסן שנפתחת פיזית ורגשית אחת לשנה בערך ומציפה הכל, כולל אבק.
זיכרונות, גם אם הם טובים, הופכים בסופו של דבר לבליל של חנק, של רע ונורא. אם מביטים על משהו בגעגוע, הוא הרי מכאיב, גם אם באופן נעים, אז מה זה שווה בכלל?
תאמינו לי שזה מאוד לא פשוט להיות טיפוס נוסטלגי, כזה שתמצית חייו מורכבת משברירי רגעים קטנים, שיכולים לעלות לתודעה בגלל צליל, ריח, אפילו ביס מבמבה יבשה בדיוק במידה שהיא הייתה אז, כשהיינו יחד, או עשן סיגריה ברחוב שיזכיר לי מיד את הברודווי של סבתא, שמזכיר לי את הילדות, שמחזיר אותי לים בשישי ואז לשדרה, ומעיף אותי אחרי חצי דקה לתקופה הנוראית ההיא בבית הספר, ולמטומטם שעקב אחרי עם האופניים ומשך לי במעיל, והפעיל אצלי בגיל צעיר מדי את מנגנון החרדה.
ככל שאני מתבגרת אני ניגשת בחשש גדול יותר לימים המרוכזים הללו, שבהם יש זמן לעשות סוף־סוף סדר בבית. ליתר דיוק, בחצי המחסן המאולתר במטבח עם הקופסאות שמעלות אבק, אשר בתוכן, לצד כל הכתבות שכתבתי בעשור האחרון (אצלנו במשפחה מתייקים כל גזיר עיתון שאחד משמותינו מופיע בו, ויש הרבה כאלה), המון תמונות מפוזרות שלא הייתי אמיצה מספיק להניח באלבום. תמונות מפוזרות הן בעינַי סוג של התכחשות מנטלית לכך שהאירועים המצולמים אכן התרחשו. כל עוד לא מדביקים אותן באלבום לפי סדר כרונולוגי, אפשר להעלים אותן, לדחוף לאיזה ספר שאף פעם לא ייפתח ולקוות שלא יצוצו לעולם.
"יוליסס", הספר שהתיימרתי לנסות לקרוא בגיל 16 עד שהבנתי שמי שמצטט את "יוליסס" לא בהכרח קרא ולו ספר אחד מימיו, הפך במרוצת השנים לבית קברות נפלא לתמונות שאי אפשר להביט בהן יותר. בעיקר תמונות שמהן ניבטים פרצופים מחייכים במיוחד של אנשים שהיו פעם מאוד קרובים ועכשיו הם זרים מוחלטים. לפעמים אני תוהה אם גם פרצופי מסתובב לו בתוך כרכים של "מלחמה ושלום" בבית כלשהו אי שם בעולם.
אף פעם לא זרקתי תמונות, מלבד פעם אחת שבה קרעתי תמונה במהלך התקף זעם, והצטערתי על כך. בארגז הזה, עם התמונות המפוזרות, מצאתי השנה גם המון פתקים צהובים עם הוראות לקוניות. "תפקידי לנו צ'ק", למשל. אלוהים יודע למה שמרתי את זה. אולי כדי לזכור לא לאחד יותר חשבונות לעולם, כי אי אפשר לדעת מה יקרה.
הנחתי לידי שתי שקיות ריקות. שקית אחת הייתה שקית זבל, שכל מה שאשליך לתוכה ייקרע לעשרות חתיכות קטנות כמו במכונת גריסה. והנה עוד זיכרון. אני יושבת ליד אבא שלי בגיל 9. באותו יום הייתי חולה ועשו עלי חרם. ראיתי אותו קורע לפיסות קטנות את כל מה שהשליך לפח. כמו מדיטציה. זיכרון שהפך לפעולה אוטומטית שמלווה אותי כל חיי. אני לא חושבת שזרקתי אי פעם עטיפה של מסטיק בלי לקרוע אותה.
לשקית השנייה השלכתי את כל מה שאני לא יכולה להיפטר ממנו באמת אבל לא ממש רוצה להיתקל בו במהלך היומיום שלי. אי אפשר לזרוק תמונות. לדעתי, אפילו אסור. אחד מאותם משפטים שאיזו סבתא זורקת לך והם נותרים במעמקי התודעה עד שאת כבר לא זוכרת אם זה עניין דתי, מסורתי או סתם נגד עין רעה.
חלפו שעתיים. את הפתקים הצהובים זרקתי, את מכתבי האהבה לא, אבל סגרתי אותם במעטפה ודחפתי אותה בתוך ספר על הנצרות האוונגליסטית ששמרתי מאיזה קורס באוניברסיטה. ישו ישמור עליה. את התמונות השארתי בתוך "יוליסס", הוא היחיד שיזכור כמה היינו יפים, ואיך לא אהבתי את עצמי פעם וכמה הייתי מטומטמת שהתעללתי בגוף שלי כל כך, ואיך רואים שטוב לנו שם והנה פה כבר קצת פחות. ליתר ביטחון הטמנתי הכל בעמוד 600. אין סיכוי שבגלגול הנוכחי איזשהו בן אנוש יגיע לשם.