הנה זה מגיע. חרדת הקודש הקודרת תופסת את מקומה של חגיגת ראש השנה. הברכות, השירים והדבש נסוגים לטובת דין נוקב. יום הכיפורים כאן. בעוד כמה ימים יחרוץ בורא עולם את גורלנו. בתום שקילת מעשים חמורה יוחלט אם ננשום לרווחה וניכתב בספר החיים או שילך עלינו. לרגע הדרמטי הזה כולנו מגיעים אחרי הכנות מדוקדקות וארוכות. לילות כימים מירקנו עוונות בסיבובי סליחות ליליים בליווי רב אדוק וקפדן. בכנות מלאה ובלי הפסקה ביקשנו מחילה.



פנינו לבני משפחה, אויבים, אהובים ועוברי אורח, שמפאת העלטה המתעתעת טעינו וחשבנו אותם לפגועי מעשינו, כדי לזכות במילה טובה. השלכנו את הפסולת שנצברה במעמקי נפשנו ורוקנו אשפת כיסים למקור מים אינסופי בתקווה שמה שנזרק ייגרע מחובנו ויינתק מנשמתנו. טלטלנו תרנגול מעל הראש.



ערכנו חשבון נפש פתלתול ומעיק והזלנו דמעות חמות על מעשינו הנפשעים. אצלי היו כאלו בלי סוף. כעסים מיותרים, נזיפות, קמצנות, צרות עין והלקאה עצמית. כולם היו בני. במעט מאמץ התמונה הייתה משתנה. חבל. יכולתי להיות נחמד יותר, לארג', מענטש, אדיב וקליל. על כל אלה אני משלם ומבקש סליחה מהמקום, מהזולת ומעצמי.



כשיחל הצום, התנועה תיפסק, קול השופר יקרע את השמיים, וזעקתנו, כך אנו מקווים, תחדור לרקיעים. אבל אז, כמו בכל שנה, יתרחש מהלך פלאי ובלתי מובן. העם המפוחד שלנו, שחישב במשוואות מורכבות את מעשיו ועשה הכל כדי שיוכל לפטור עצמו מזעמו של הכל יכול, יתחרפן. שניות אחרי שרחש המכוניות יתפוגג והשמש תשקע, תושבי המדינה יתפסו שגעת, ייתנו דרור למאוויהם הכמוסים ביותר, וישראל תהפוך לדיסנילנד.



כבישי האספלט הנטושים יתמלאו בצעירים ומבוגרים. כולם ירכבו. אופניים, סקייטבורד, סקייטים וקורקינטים יפוצצו כל חלקה טובה. יחד קורעים את המדינה. גברים כרסתנים, שבימי חול חוטפים אסתמה רק מלחיצה על השלט, יגמעו במוטיבציה אלוהית קילומטרים ובעיניהם מבט של לאנס ארמסטרונג מתודלק. גלוני זיעה ייזלו מגופם ולצדם, בדרך כלל מאחוריהם, ישתרכו ילדים שבכמה שעות יהפכו מציליגרים בכיינים לספורטאים אולימפיים. הקריאות: "אבא, נפל לי", "אמא, כואב לי" ו"איפה מוצצי", ייעלמו. היבבנים המכורים ל"סופר סטרייקה" ו"רינת ויויו" יתגלו כנינג'ות שחולות על טבע ומרחבים. פתאום דיווש מחיפה לירושלים יישמע כמהלך פיזי הגיוני לפצפון בכיתה א'. את האתלטים ילוו בעלי אופניים ממונעים הודות להסרה הזמנית של מגבלות החוק.



בני הנוער, הממאנים בשגרה להשקיע מאמץ בהזזת הראש מעבר לזווית של 45 מעלות הדרושה לנשימה סדירה מול הסלולרי, יטחנו בהליכת טורבו את הערים המרכזיות, תוך שיח חברתי תוסס. רכילות, רומנים ולעתים קטטות נטולות רסן יעסיקו אותם באינטנסיביות דחוסה לאורך כל היממה. הדור שהפך לבלתי סוציאלי בעליל יפגין אכפתיות וכישורים חברתיים מגוונים. ממש כבעבר. ללא מכשיר נייד, טאבלט ורחפן, באווירת צ'יזבטים וחברותא, הם יבלו יחד עד השעות הקטנות של הלילה.



בצמתים המרכזיים ההמון המשולהב, יקים בריקדות ענק מהונדסות היטב מקרשים, עגלות סופרמרקט וילדים מעצבנים. המטרה: לעצור רכבים שהעזו להתניע ביום הקדוש. כל מכונית שתיתפס בשוגג במלכודת תזכה למטר ביצים, עגבניות ואבנים. אף שהמעשה הזה מזוהה בדרך כלל עם חרדים משכונות ייחודיות בירושלים, ביום כיפור מדובר בסקילת קונצנזוס. בסיומה ידווחו המעורבים בהתלהבות של משחררי אנטבה לבני משפחותיהם החילוניים על יכולת הצליפה שהפגינו למען קדושת החג ושמירה על הסטטוס קוו.



בבוקר תגיע העת לנוח. תשושים מהלילה הלבן רבים יתמסרו לצפייה בסרטים וסדרות. בהתאם למסורת היהודית, הציבור יתענג במרתון בינג' על "משחקי הכס", "נרקוס" ושאר יצירות העוסקת במחילה ועוונות.



שנים ניסיתי להבין איך זה קרה לנו. מתי צמח המועד הייחודי והקשה לחינגה לאומית שמאגדת בתוכה פריקת עול המונית. מדוע דווקא ביום שבו אדם נדרש להתייצב עירום לבחינת הבורא פורצת התנהגות כזו. אולי בסוף, כשאנחנו נקיים מהסחות הדעת הקבועות, כשהמסיכות מוסרות והפחדים מעונשים נצחיים מרחפים, האופי המזוקק שלנו, שהוא פרוע וכמה לאקשן, נגלה. לכן אני כל כך אוהב את כיפור.



כי בקצה מתברר שמה שמשמח אותנו, עם כל הכבוד למחשבות עמוקות על עתיד הנפש והישארותה, הוא מיצוי עכשווי של המתנה שהוענקה לנו - החיים. רכיבה חסרת מעצורים. פטפוט ידידותי עד אובדן דעת וקרבה אנושית נעימה שמפיגה את הבדידות. כך אנו מתנהלים בכיפור, כמו חיית פרא מאושרת שמתעלמת מהחששות ויוצאת לעשות כיף. גמר חתימה טובה.