"עבריין שפוגע בחברה מעורר בה רגשות נקם, דחייה ואף שנאה, תחושה טבעית שקיימת אצל כל אדם שנפגע, בוודאי כאשר הפגיעה היא אלימה. כל פשע נוסף במרחב הציבורי רק מעצים את השנאה, אשר באה לביטוי גם בגופי האכיפה: משטרה, פרקליטות בתי משפט ושב"ס. אפילו גורמי טיפול האמונים על שיקום סובלים מרגשות דחייה ושנאה כלפי הלקוחות שלהם".
את הדברים האלו אמר ביום עיון של ועדת שב"ס בלשכת עורכי הדין, הפסיכולוג ד"ר יהושע וייס, ראש ענף אבחון ומיון בשירות בתי הסוהר לשעבר, וכיום מנהל תוכנית לפסיכולוגיה משפטית במרכז הבינתחומי הרצליה, תומך נלהב בשיקום עבריינים. לפי וייס, "תפקיד בתי המשפט הוא לבטא את הדחייה הציבורית, אבל בפועל התארכות ההליכים המשפטיים מצננת את השנאה, ובתי המשפט מווסתים את הרגשות העזים האלה. אם עבריינים היו מגיעים לגזר הדין למחרת הפשע, הענישה הייתה חמורה בהרבה. השנאה הייתה הורגת את כולם".
בעוד וייס מותח ביקורת אישית ברוח אקדמית על השנאה הציבורית לעבריינים, על מסך הטלוויזיה שלי מרצדת תמונתו של נשיא הפיליפינים הנבחר רודריגו דוטרטה, שטובח בהם ללא רחם, והמסר רק מתעצם. בינתיים, גם בבתי המשפט שלנו ובכלי התקשורת מוטיב השנאה לעבריינים מקבל ביטוי יומיומי, במיוחד בתיקים המתוקשרים נגד ארגוני פשע ועברייני מין, וכמובן באלה של אנשי ציבור מפורסמים כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הנשיא לשעבר משה קצב והרב יאשיהו פינטו.
אסירים שמתייצבים בבתי המשפט וגם בוועדות השחרורים, שהפכו לאחרונה לערכאה שיפוטית חדשה, לכאורה, נדרשים להוכיח תכונות שקשה למדוד אותן. ד"ר וייס מתאר את המתרחש בבתי המשפט: "'האסיר אינו מקבל אחריות מספקת למעשיו'. 'האסיר אינו מביע צער וחרטה כנה'. איך מודדים את הדברים האלה? אם האסיר מביע חרטה בפני פסיכולוג ועובד סוציאלי, יגידו לו שהוא מדבר מהשפה אל החוץ. מנגד, לדרוש אלמנט רגשי בדיבור שלו דוחף את השחקנים שבהם לזייף, ומה עם אדם שהרגש לא יוצא לו והוא אינו יודע לדבר מהבטן?".
גן העצמאות בירושלים
את הלגיטימציה לאמירות המתריסות לכאורה שד"ר וייס מטיח בקהל המאזינים להרצאות שלו הוא שואב מסיפור חייו, שיכול להשתלב בקלות באחת מאותן קבוצות תמיכה שבהן משתתפים אנשים שיש להם משקעים רגשיים מכל חלקי האוכלוסייה, ושב"ס רואה בהן את חוד החנית של הטיפול השיקומי.
וייס נולד בעיר ברקלי, קליפורניה. ב־1968, כשהיה בן 7, עלו הוריו לישראל ממניעים ציוניים והתיישבו בשכונת רחביה בירושלים, מה שמביך אותו עקב השיוך האליטיסטי המוטעה, "בסך הכל גרנו בדמי מפתח". וייס למד ב"מעלה", בית ספר דתי ייחודי שבו למדו בנים ובנות, ואשר שכן צמוד לגן העצמאות.
"זה היה אז מקום מופקר בשעות אחר הצהריים. אני זוכר שתקף אותי שם מישהו, והתלוננתי נגדו במשטרה", מספר הפסיכולוג על טראומת הילדות, שהובילה לממשק הראשון בחייו עם פשע ומשטרה בארץ הקודש.
"כמעט כל גבר עבר כילד סוג של תקיפה. זה נפוץ מאוד, ולא רק כלפי נשים. אנחנו לא אוהבים להיזכר בזה, כי זה שם אותנו במקום של קורבן וחלש, במיוחד גברים שרוצים להיתפס כחזקים. אבל ההכחשה פוגעת בעוצמה שלנו, אנחנו מפחדים מחוויות ילדות לא טובות. מה שמשפיע על התפתחות האישיות זו לא הפגיעה עצמה, אלא מה שעושים איתה. האם מפנימים את הפגיעה או מעבדים אותה? זה מה שגורם לכך שאצל אחד הפגיעה לא משפיעה ואצל אחר היא הופכת לטראומה.
"תקיפות בילדות בכלל ותקיפות מיניות בפרט הן מרכיב ביוגרפי שנוגע לעבריינות. רוב העבריינים מכל הסוגים עברו בילדותם חוויות קשות שחספסו אותם, גם אם הרוב המוחלט של ילדים שנפגעו לא הפכו לעבריינים. לא סתם אנחנו דורשים מעבריינים ומעברייני מין לשחזר בדיעבד את הפגיעה המינית בהם בילדותם", אומר וייס, שחרף התקיפה בגן העצמאות המשיך בחיים נורמטיביים. תחילה בישיבת נתיב מאיר של בני עקיבא בירושלים, ובהמשך בישיבת ההסדר גוש עציון, לימודים תורניים במקביל לארבע שנות שירות בחטיבה 7 של חיל השריון.
במלחמת לבנון הראשונה נלחם בגזרה המזרחית, השתתף בכיבוש שדה התעופה של ביירות יחד עם סיירת גולני, קרבות שבהם נהרג המ"פ שלו טולי גווירצמן. עוד טראומה שלא מנעה ממנו להמשיך הלאה ולגדל שלושה בנים המשרתים בשירות קבע ובקרבי.
אחרי הצבא למד וייס באוניברסיטת בר אילן פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, ועבד כמורה דרך. אחרי שהתחתן יצא עם אשתו ללמוד במסלול ישיר לתואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ופסיכואנליזה באוניברסיטת אדלפי, ניו יורק. בשלב ההתמחות שימש מטפל בחולי נפש כרוניים במנהטן ופיתח יכולות אבחון של בעיות התנהגות קשות.
באוניברסיטת בר אילן שמרו על קשר עם הבוגר שיצא ללמוד בניו יורק. "ראש המחלקה לקרימינולוגיה שמע עלי ונפגש איתי בניו יורק חודשיים לפני שחזרתי. הם חיפשו פסיכולוג שילמד יכולות קליניות לקרימינולוגים, ואני בדיוק נפלתי עליהם עם החלטה לחזור לישראל אחרי שש שנים. החיים שם היו טובים ומעניינים, אבל באפר ווסט סייד מנהטן לא צריך עוד פסיכואנליטיקאי, בישראל צריך. כשחזרתי המתינה לי חצי משרה באוניברסיטה, אבל אני חיפשתי אתגר בעבודה קלינית, בשטח. לא רציתי רק ללמד ולכתוב מאמרים. הקרימינולוגית פרופ' שרה בן דוד הביאה לידיעתי שבשירות בתי הסוהר מחפשים מישהו מתחום הפסיכולוגיה לאבחון אסירים. אמרתי 'אחלה', הם אמרו 'וואו'".
יהושע שלח אותי
בינואר 1995 התגייס וייס בדרגת כלאי ועבד במרכז הארצי של שב"ס לאבחון ומיון אסירים. "ישבנו בחדר אחד בכלא ניצן עם שישה מחשבים, ואסירים היו מגיעים למבחני אישיות. אסירים שהיו ספקות לגביהם, חשש למחלת נפש, לאובדנות, להימלטות. אסירים מנוצלים, אלימים, אימפולסיביים. כל עברייני המין, עברייני אלימות במשפחה, כל הרוצחים כמובן. למעלה מאלף אסירים עברו אז אצלי אישית".
שב"ס נרתם לפרויקט, שהיה פרי יוזמה של מנהל הסנגוריה הציבורית הראשון, עו"ד קנת מן, לנוכח ריבוי המחדלים בהליכי המיון שגרמו סבל מיותר לאסירים, והחליט להקים מרכז ארצי לאבחון ומיון. "עשיתי קפיצת ראש ממגדל השן של האקדמיה אל בור הביבים של המדינה, אל המיץ של הזבל", אומר וייס בהתלהבות. "ויתרתי על תקן באקדמיה, שאנשים מוכנים להרוג בשבילו. אני בנשמה איש שטח, כל המאמרים שכתבתי התקבלו בכתבי עת מצוינים, אבל רובם ככולם הגיעו מעבודה, מניסיון וידע שנצבר בעבודה עם אסירים".
הוא הספיק להקים ענף חדש נוסף בשב"ס: פסיכולוגיה תעשייתית לאבחון וקידום סוהרים וקצינים, אבל חזר לעבודה עם אסירים כראש ענף אבחון ומיון. במסגרת התפקיד, שאותו מילא שש וחצי שנים, פיתח את חולץ הפקקים של שב"ס, לפי רעיון של הנציב דאז בני קניאק: מיון מקדים של אסירים עם "מנילה", כמו בצבא. אסירים שמתייצבים למאסר מהבית נפגשים קודם לכן עם גורמי אבחון ומיון: עובד סוציאלי, רופא, קצין מודיעין, קצין אסירים לרישום משפטי.
"לסוהרים במתקני הכליאה היה הכי קשה לקבל את האסירים הראשונים, שהתייצבו בחלון הקבלה עם ציוד וביקשו להיכנס כדי לרצות את עונשם", הוא משחזר. "לאסיר שהיה מתקשר אלי מבוהל, כי סירבו לקבל אותו, הייתי אומר תדפוק לזקיף על החלון ותגיד 'יהושע שלח אותי'. בהתחלה היו אומרים לו, השתגעת? מבחינתם, אסירים נכנסים לכלא רק בפוסטה. בסוף כולם התרגלו, והתהליך חוסך מאז המון משאבים לשב"ס וסבל מיותר לאסירים".
וייס היה שותף להטמעת תהליך קליני נוסף, שנוצר עקב אירוע טראומטי של שב"ס: ההתאבדות של דודו טופז. "כחלק מהמאבק באובדנות הכנסנו קרימינולוגים קליניים גם לבתי המעצר, לאגפים של עצורי הימים הראשונים, המועדים לפורענות. בעקבות ההתאבדות של דודו טופז מיסדנו את 'שבעת הצעדים למלחמה באובדנות', והצעד הבסיסי היה אבחון ומיון מהרגע הראשון. קבענו תורת עבודה חדשה לעובדים סוציאליים ולסוהרי הביטחון: חדרים מרופדים במזרנים שמכונים 'חלליות', הרבה מצלמות השגחה, אסירים מלווים, וסוהרים שמצוידים בסכינים מיוחדות לניתוק חבלי תלייה".
"הקרימינולוגים יוצרים קשר עם עצורים במצוקה לפי הפניה של עובד סוציאלי או סוהר, אבל גם על פי פניות עצורים שמדווחים לקרימינולוג בית המעצר על עציר שמגלה סימני מצוקה. בשב"ס ובמשטרה מוכרת תפיסת עבודה שלפיה אם אדם רוצה להתאבד, הוא יצליח. הניסיון האישי שלי שונה. אדם שהיום רוצה להתאבד יכול לשנות דעתו מחר. הרצון יתמתן ויחלוף".
יש מי שיגידו, תן להם להתאבד.
"נכון, וזה בדיוק ביטוי של שנאה. מניסיוני, כאשר מכירים מעט אדם, גם עבריין, הרגשות אליו משתנים. אולי זה מרחיק לכת להגיד שאפשר לאהוב אדם כזה, אבל בהחלט אפשר להתעניין, להסתקרן ואפילו להעריך תכונות מסוימות. אנשי טיפול, משקמים, סוהרים ומעסיקים תמיד זוכרים שהאסיר שלפניהם פגע במישהו, תמיד תהיה זהירות וחשד, ולכן צריכים להיזהר משימוש במילים גדולות כמו סימפתיה, אמפתיה או אהבה לאסירים. אישה שמתאהבת באסיר היא החריג, לא הנורמה. גם את השנאה הם צריכים לנהל ולא לתת לה לנהל אותם".
המניעים של העבריין
אחרי שהזהיר את מאזיניו בהרצאה ואת עצמו, הוא חוזר למקורות הפשע כדי לנסות להבין את מניעי העבריין, כפי שהציבור הרחב למד לנתח אותם לאחרונה בדיונים המתוקשרים של ועדות השחרורים. לתפיסתו, כל עבירה מגיעה מתוך כעס, על הקורבן, על החברה. "כעס הוא ההפך מאמפתיה. לבקש ממנו אמפתיה זה כמעט בלתי אפשרי, לכן יש לאבחן אדם על פי התנהגותו ולא על פי מידת הצער, האחריות והתובנות שהוא מפגין. הדרישות הללו מאסירים מבטאות עליונות ושנאה".
גם מי שהרהורי תשובה אינם חלק מסדר יומו בחודש תשרי, לא היה יכול להתעלם ממונולוג החרטה של הרב יאשיהו פינטו בחודש אלול בפני ועדת השחרורים. שופטי בית משפט המחוזי מרכז ביטאו את הבוז שלהם בפסק הדין, שביטל את החלטת ועדת השחרורים לקצר את מאסרו.
ד"ר וייס, שבמשך שנים הכין אלפי תיקים לקראת ועדות שחרורים, ואף היה נציג שב"ס בהן, מסרב להתייחס לדוגמאות מכשילות כאלו, אבל באופן כללי הוא מוכן לומר: "כאשר מישהו מודה מדי, יש חשד שזה מגיע ממקום של חולשה באישיות, אחד שיקבל תמיד מה שאומרת הסמכות. אדם כזה יחזור ויהיה מושפע גם ממישהו אחר, לא רק משופטים שחורצים את גורלו, אלא גם מעבריינים. כאיש מקצוע, אתה לא רוצה לשמוע מישהו שמרצה אותך, אתה גם רוצה ראות עמוד שדרה.
"כתוב במקורות שיום כיפור אינו מכפר למי שאומר 'אחטא ויום כיפור יכפר'. הרב יהודה עמיטל היה אומר שהמצב של 'אחטא ואשוב' הוא המצב שכולם מצויים בו. זה מצביע על מציאות של החיסרון האנושי, כולנו רצידיוויסטים, עבריינים חוזרים, ובכל זאת צריך לבקש את התשובה, היא שוברת את כל המחיצות ומגיעה עד כיסא הכבוד למעלה".
לדעתו של וייס, בכל הערכת מסוכנות עתידית צריך לבחון את התנהגות המטופל ולא לבקש ממנו לומר דברים שאינו יכול לעמוד בהם. "אני מאמין גדול בטיפול. אם דוחות מודיעין מראים שהאסיר לא אלים והפסיק קשרים עם עבריינים, זה משמעותי יותר מצורת ההודאה שלו בחדר הטיפולים או בפני הוועדה. למערכות אכיפת החוק יש אמצעים למדידת התנהגות של עבריינים מקרוב מאוד ובמסגרות נוקשות ובלתי מתפשרות: התנהגות באגף, בחופשה. עבודה באכיפת חוק מעוררת רגשות עזים בקרב העוסקים במלאכה. כמי שחתום על הרבה החלטות, אני יודע שחוות דעת נקבעות גם על פי רמות השנאה וגם הסיכון הצפוי".
בשבתו כקצין נוקשה ו"חדור שנאה" בוועדת השחרורים, הוא הושפע בשלב כלשהו דווקא מהשופטת נירה לידסקי המנוחה, שהעדיפה לקחת סיכון בהליך שיקומי מותנה על פני המשך כליאה. "במקרים שכנציגי שב"ס התנגדנו לשחרור מוקדם מחשש לסיכון הציבור, היא הייתה דוחפת אותנו לקו השיקומי ואומרת: 'נכון, זה הסיכון עכשיו, אבל תסתכל מה יהיה בעוד שנה או שנתיים, כאשר תהיה חייב להוציא אותו לחברה ללא שום פיקוח ומגבלה'".
וייס מצביע על כך שתיוג תקשורתי של עבירות מסוימות כמו תאונות דרכים או פדופיליה מעלה את רף השנאה, ובעקבותיו נוסק רף הענישה. "כחברה אנחנו צריכים לדחוף ליישום מסקנות דוח דורנר, שממליץ להגביר תוכניות שיקום, כי כליאה מהווה נטל כלכלי על החברה ולא מוציאה אנשים ממעגל העבריינות. כל בעל תפקיד מנסה לקבל החלטות שקולות מבחינתו, אבל חייבים לעצור את השיפוט לחומרה ולחפש את הדרך השיקומית הנכונה, באמצעות שחרור מוקדם מותנה.
"אם שיקום הוא השיטה הטובה והיחידה שעובדת בהפחתת מסוכנות, כולנו חייבים להשתתף בה, מגורמי הטיפול ועד לגורמי אכיפת חוק. גם הפרקליטות צריכה לקחת סיכונים בנוגע לטיפול ושיקום, וכך גם התקשורת ודעת הקהל. שיקום הוא מקל וגזר. שלא יהיו אי הבנות, המסר הוא לא רכרוכיות, אלא משטר טיפולי שאינו קל כלל וכלל".
אתה באופן אישי עברת תהליך.
"כן, למדתי המון מאסירים איך להיות בן אדם טוב יותר".
רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL