בעבר האמנתי שאנו חיים בעולם שבו אמונות טפלות נכנעות בפני ההיגיון. אבל מקרה מוזר אחד ביום הכיפורים לפני מספר שנים חשף בפני כוחות שאני טרם מבין ואולי לא אבין לעולם. כשעברתי לגור באוקינאווה לפני עשור, חיפשתי דירה. הגעתי לאחת קטנה באזור יוקרתי, דמי השכירות היו מצחיקים - 100 דולר לחודש. נכנסתי לסמטה שקטה בשם אוקשימה, רוב הבתים לאורכה היו נטושים ופתחיהם נחסמו בקורות עץ. ריחות נפלאים של תבלינים מהשוק הסמוך נישאו באוויר, בלבי התעוררה תחושה נעימה של התחדשות. ידעתי שאקח את הדירה עוד לפני שראיתי אותה. בדיעבד, אילו הייתי יודע מה עומד להתרחש, הייתי שוקל את בחירתי מחדש.

בעל הנכס פגש אותי ליד מדרגות הבניין הישן. כשהבחין בי, העמיד פני מופתע: "אתה בראדו פיטו, דומה לבראדו פיטו. שמי אנדון, נלך לדירה?".

עלינו ונעצרנו ליד דלת אלומיניום משונה. הבטתי סביב, גינה קטנה התפרקדה לה בשמש מתחת לצלע גבעה, לצדה מפל מים קטנטן פגש אגם נוי ששימש בית לקרפיונים. התקשיתי להבין מדוע דמי השכירות כל כך נמוכים.

נכנסנו. הדירה אומנם הייתה קטנה, אך משהו בה קסם לי. "סגור, לקחתי, אבל למה השכירות כל כך זולה?", שאלתי. "יש בעיות בצנרת או משהו?".

"מה פתאום", האדים בעל הבית. “פשוט יצאה שמועה מטופשת שהרחוב הזה רדוף רוחות, אז איש לא מעוניין לשכור פה, אבל בכוונתי לתקן זאת בקרוב".

יצאנו החוצה. "הנה, שם", הוא הצביע על מה שנראה כמערה קטנה חצובה בתוך צלע הגבעה. "זהו קבר אחים ממלחמת העולם השנייה, הדיירים שעוד נשארו פה בבניין מאמינים שצריך לשים להם אורז ויין פעם בשבוע".

ממש כמו לטפל בעציץ, חשבתי.

במשך חודשיים הכל התנהל כהלכה. ישבתי הרבה בגינה והתחברתי לתרנגול מקומי בשם קובי. פעם בשבוע הייתי ממלא אורז וסאקי בקערות קטנות ומציב אותן בפתח המערה, סתם לכיף.

לנוכח מצבי הכלכלי, התחלתי לפסל בחמר במחשבה למכור את היצירות. משום מה לא הצלחתי לפסל שום דבר מלבד פנים יפניות, כל ניסיון לפסל דבר אחר עלה בתוהו. הפסלים היו מציאותיים ביותר, ברמה גבוהה מכל מה שפיסלתי בעבר.

לילה אחד חזרתי הביתה. במעלה המדרגות עמד אנדון, הוא החזיק בתוכניות נייר ודיבר עם פועלים. לא הצלחתי לשמוע את השיחה, אבל השכן ממול צעק עליו "אתה עושה טעות חמורה, אתה תעשה נזק לכולנו".

באותו הלילה השכן ארז תיק קטן ועזב את הדירה. אף על פי שרוב חפציו נשארו, הוא מעולם לא חזר לאסוף אותם.

פיסול: שי חיפיסול: שי חי

בבוקר שאחרי, התעוררתי לקולות חפירה בגינה. פתחתי את הדלת ואנדון עמד שם וצפה בטרקטור קטן מפרק את מערת הקבורה ומפנה אותה. “היי אנדון, מה לכל הרוחות אתה עושה?", צעקתי לו דרך הרעש הנורא. “יש לי אישור מהעירייה לפנות את הקבר, אבל אל דאגה, בראדו פיטו, החוזה שלך יישאר באותו המחיר עד סוף השנה".

למי אכפת מהקבר, חשבתי, שש בבוקר, יא חולה נפש. בערב, לאחר כניסת החג, פיסלתי פנים נפלאות של זקן יפני. לרשותי עמדו כבר שבעה פסלים שמילאו את המטבח.

נכנסתי למיטתי ובדיוק כשעמדתי להירדם הבחנתי בפסל החדש מביט בי משולחן המטבח. מוזר, חשבתי, פיסלתי אותו כשפני בכיוון חדר השינה, מה שאומר שהייתי אמור להביט בו מצדו האחורי. אולי סובבתי אותו ושכחתי? ידעתי שהאפשרות לא הייתה סבירה, הוא עדיין היה רטוב ולא הייתי מסתכן בלסובב אותו ללא סיבה.

ניסיתי לעצום את עיני ולהירדם, אבל משהו הפריע. החושך היה שונה מבדרך כלל, סמיך יותר, והרהיטים בחדר כאילו הכפילו משקלם ושקעו בכבדות לתוך הרצפה. קמתי מהמיטה וסגרתי את דלת המטבח. זמן קצר אחרי כן התעוררתי למשמע קולות חריקה בחדר. ריח חריף של שתן חתולים מילא את האוויר. היה לי ברור, משהו זר נמצא לידי. לא יכולתי לומר מה, אבל ההרגשה הייתה מוחשית יותר מכל דבר שהרגשתי בחיי.

מתוך החושך יכולתי לראות דמויות מקיפות אותי, שוכבות מסביב למיטה ומביטות בי. זיעה קרה שטפה את גופי. מבטן פילח את חזי והציף את ריאותי. הדלקתי את מנורת הלילה, מסביב למיטה עמדו שבעת הפסלים. ראשו של הזקן היה במרכז. דלת המטבח הייתה פתוחה.

יצאתי מהבית ועברתי בין הבתים הסגורים של סמטת אוקשימה. מחריצי החלונות נשפכה אפלה אלימה וזועמת שאפילו טפטוף הלילה לא הצליח לנקות. למחרת בבוקר התקשרתי לאנדון, וביקשתי ממנו שיגיע בדחיפות לדירה.

לאחר דין ודברים הוחלט שהוא יבוא לקראתי ויביא כהן שינטו שיטהר את הבית ויסלק את הרוחות. “לאן הם ילכו?", שאלתי, “הרי הרסת להם את המערה, יא קפיטליסט". הוא נתן בי במבט מבטל ומשך בכתפיו: “הכהן יגיע בערב".

הכהן הזקן נכנס ומיד הבחין בפסלים. אמר שהוא מזהה את פניהם מילדותו בסמטת אוקשימה. סיפר שנהרגו על ידי חיילים יפנים ונקברו בחצר. “הבחור הזה עם השפם", הוא הצביע על הפסל החדש, “הוא היה חברו הטוב ביותר של סבי. יום לפני שנרצח עם משפחתו הוא הביט בנוף החרוך של רחובות אוקינאווה, ואמר שאף על פי שהיפנים והאמריקאים רבים על ביתו, הוא נשבע לא לעזוב את המקום שבו גדל ושאותו הוא אוהב מכל".

הוא עמד בדיבורו, נעצבתי.

למחרת עזבתי את הדירה. השארתי את הפסלים בחצר ושכרתי דירה חדשה במחיר מופקע. חודש לאחר מכן שמעתי שאנדון התאבד. מאז, בכל יום כיפור אני נזכר בהם, בתושבים חסרי המנוחה של סמטת אוקשימה הקטנה.