1. זעמו של אובמה
ההודעה שפרסם הבית הלבן, בתגובה לכוונת הממשלה להקים התנחלות חדשה בגדה למפוני עמונה, הייתה צריכה להדליק בכל מדינה נורמלית נורת אזהרה בגודל של שמש קטנה. בישראל, ההודעה האמריקאית הדליקה חינגה של הודעות נגד, ריקודים וחריצות לשון עולצות.
גם בשפל שבו מצויים יחסי שתי המדינות, אף אחד לא זוכר הודעה רשמית כזו של הממשל, שמכילה זעם קדוש, עלבון צורב, אכזבה קשה ורמזים מבשרי רע. יכול להיות שההודעה חסרת פרופורציה לתעלול הישראלי, שמבקש למצוא מוצא לפלונטר של עמונה, אבל במקרה כזה נורת האזהרה מהבהבת שבעתיים: אם אלה הרגשות שמטפח בימים האחרונים הנשיא ברק אובמה, סימן שהוא מתכנן משהו גדול לנובמבר־דצמבר. במקום להשתדל לא לעשות שום דבר מקומם בחודשים הקרובים כדי לצלוח את נובמבר־דצמבר בשלום, ישראל ממשיכה בשלה.
הנה תקציר ההודעה האמריקאית: "מגנים בתוקף את הכוונה הישראלית לקדם בניית התנחלות נוספת עמוק בגדה המערבית... המעשה יגרום נזק לסיכויי פתרון שתי המדינות. האישור בדיעבד של חוקיות המאחזים הלא חוקיים הסמוכים, או שרטוט מחדש של גבולות התנחלויות קיימות, לא משנים את העובדה שהמהלך הישראלי מנוגד להצהרותיה של ממשלת ישראל, שלפיהן אין לה כוונה לבנות התנחלויות חדשות. המיקום של ההתנחלות החדשה הזו, בעומק הגדה המערבית, קרוב יותר לירדן מאשר לישראל, ימשיך ויוביל ציר ארוך של מאחזים שמבתרים את הגדה המערבית לשניים ומרחיקים את האפשרות להקים מדינה פלסטינית...".
"מצער מאוד", ממשיכים האמריקאים, "שדווקא כשישראל וארה"ב חותמות על הסכם סיוע ביטחוני חסר תקדים, שנועד להמשיך לבצר את ביטחון ישראל, מקבלת ישראל החלטה כה מנוגדת לאינטרס הביטחוני ארוך הטווח שלה... מייאש שבשעה שישראל והעולם התאבלו על לכתו של שמעון פרס ומנהיגים מארה"ב ומהעולם כולו כיבדו את זכרו של אחד מגיבורי השלום, קודמו התוכניות הללו, שמטרפדות את הסיכוי לפתרון שתי המדינות, שפרס כל כך תמך בו... הישראלים חייבים לבחור בין המשך התפשטות ההתנחלויות לבין שימור הסיכוי לפתרון שתי המדינות... יישום ההחלטה הישראלית הראשונה הוא שלב נוסף בהנצחת מציאות של מדינה דו־לאומית... צעדים כאלה יובילו לגינוי גורף בקהילה הבינלאומית, ירחיקו מעל ישראל רבים מתומכיה ושותפיה ויחדדו את סימן השאלה המתעורר סביב מחויבותה האמיתית של ישראל להשגת שלום אמיתי".
ההודעה האמריקאית הראשונית פורסמה על ידי משרד החוץ האמריקאי, אבל זה לא נגמר שם. אחר כך בא דובר הבית הלבן עצמו, ג'וש ארנסט, והוסיף כהנה וכהנה. "כך לא מתנהגים ידידים", אמר, "יש כאן מקום לדאגה, והמהלך הישראלי עורר אצלנו בוושינגטון רגשות עזים". היו לכך, לדברי ארנסט, שלוש סיבות מצטברות: עצם ההחלטה להקים עוד התנחלות, המיקום המקומם שלה, והעיתוי המקומם עוד יותר, אחרי החתימה על הסכם הסיוע והלווייתו של פרס. הוא הדגיש כי מדיניותם של כל הממשלים האמריקאיים מאז 67' בעניין ההתנחלויות הייתה זהה ונשארה כזו.
האמריקאים הם בדרך כלל אנשים קרי מזג, ענייניים ויובשניים להחריד. פתאום יוצאת להם הודעה כזו, רגשנית, נעלבת, נסערת. עוד רגע יפרצו בבכי. הם עושים לינקג' בין הסכם הסיוע לכפיות הטובה הישראלית, ואפילו את שמעון פרס כרכו לתוך העניין הזה. אפשר להתווכח על ההודעה האמריקאית. אפשר לטעון שהממשלה מנסה למצוא מוצא מהסבך המשפטי־ציבורי שנוצר בעניין עמונה (עצה להמשך: פשוט לא לבנות התנחלויות על אדמה פלסטינית פרטית, נקודה). אפשר להתעטף בשתיקה ולקוות שהאמריקאים יירגעו ויהיה בסדר. העניין הוא שישראל 2016 היא מדינה שיכורת כוח, משיחית, מלאה מעצמה ומשוכנעת שהיא הכלב, ולא הקרציה שתלויה על הזנב שמכשכש בו.
ציפי חוטובלי מיהרה לגנות את הגינוי האמריקאי. אני מניח שבעקבות הגינוי הזה דלקו האורות בחדר הסגלגל כל הלילה. בעקבותיה גם משרד החוץ הישראלי פרסם הודעה מתריסה, המכילה גם לא מעט שקרים ("ישראל ממשיכה להיות מחויבת לפתרון שתי המדינות". באמת?). אבל השיאים נשברים ברשתות, שם מתלהמים כל מיני מזדנבי ממשלה, עיתונאים מטעם ושאר ערב רב של גיבורים מטעם עצמם שמצהירים ש"האמריקאים לא רלוונטיים" או ש"אין להם מושג" ואפילו מגדילים ומסבירים שאת הסיוע בסך 38 מיליארד דולר קיבלנו כי "אנחנו הדבר היציב היחיד באזור" ולא בגלל העיניים היפות שלנו, אז שאובמה יחפש את החברים שלו ויירד לנו מהוורידים לפני שנקבל את הג'ננה, או משהו כזה. וחוץ מזה, הזהרתם גם ב־2011 מצונאמי מדיני גדול, והנה לא קרה כלום. אז תפסיקו לבלבל את המוח.
2. לרכוב על החמור
אנחנו ערב יום הכיפורים. אצל בני דורי, העיתוי הזה גורר אוטומטית צמרמורת בגב. רבים מאיתנו לא היו כאן ביום הכיפורים 73', או לא עמדו עדיין על דעתם. רבים אחרים שכחו. תחושה חזקה של דז'ה וו. גם אז היינו מלאים מעצמנו. טוב שארם א־שייח' בלי שלום, משלום בלי שארם א־שייח'. הערבושים לא מסוגלים. האימפריה הישראלית תדרוס כל איום. לא צריך לגייס מילואים, הסדיר יעשו את העבודה. חיל האוויר ידפוק אותם לפני שהם יבינו מה קורה וכו' וכו'. הייתה קונספציה, שקרסה בקול רעש גדול והביאה, כמעט, לחורבן בית שלישי (פלוס יותר מ־2,800 הרוגים).
היום הקונספציה דומה. הערבים פחות רלוונטיים. עכשיו זה העולם. ביבי הוריד את אובמה על הברכיים, עשה לו בית ספר, קרקס אותו והוציא אותו מדעתו והוציא לו לשון והעביר שמונה שנים בלי לוותר על כלום. להפך, מספר המתנחלים ביישובים המבודדים עלה בעשרות אלפים, והמצב בגדה מתקרב במהירות להיות בלתי הפיך. לא חשוב מה הגויים אומרים, חשוב מה עושים היהודים וכו' וכו'. כאילו לא היינו כבר בסרט הזה.
שיהיה ברור: אני לא חושב שיש עכשיו הסכם שלום על השולחן או שיש פרטנר רציני ממול. אין סיבה לפנות יישובים. אף אחד לא דורש את זה מישראל כרגע, ונדמה לי שגם בתקופה הקרובה הסיכוי שנגיע לדילמה כזו אפסי. כל מה שנדרש מאיתנו זה להיות בני אדם, להתנהג כבני תרבות ולהוכיח שכשאנחנו מצהירים ביד אחת על מחויבותנו לפתרון שתי המדינות, אנחנו לא מטרפדים אותו ביד השנייה. ישראל שפויה הייתה צריכה לנקוט יוזמה ולהכריז על הקפאת הבנייה מעבר לגדר ההפרדה או מחוץ לגושים. היא הייתה צריכה להניח סדרה של צעדים בוני אמון מוכנים ליישום בשטח. היא הייתה צריכה להסיר מעל כתפיה את נטל ההוכחה לניקיון כפיה.
במקום זה, נתניהו ממשיך לתעתע בעולם (ובבוז'י) בכישרון רב ואחר כך מתפלא מדוע אין נפש חיה אחת, מהודו ועד כוש (חוץ משטייניץ ומדוד ביטן), שמאמינה למילה אחת היוצאת מפיו. רגע אחד הוא נואם את בר אילן, ומיד אחר כך מבטל אותו. משרד החוץ מצהיר על מחויבותה של ישראל לפתרון שתי המדינות, וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי (ממפלגת השלטון) דוחה אותו בשתי ידיים. ועוד לא דיברנו על בנט, שקד וסמוטריץ.
הקטע הוא, שאחרי כל זה אנחנו משוכנעים שאפשר יהיה לרכוב על החמור הזה לנצח. הם ימשיכו להאמין לנו, לשלם לנו, לממן אותנו ולהטיל וטו בעדנו. כל הקשקשנים שטוענים שאמריקה לא רלוונטית היו נאלצים לכתת את מקלדותיהם לחרבות אלמלא הסיוע הביטחוני האמריקאי שמחזיק את מערכת הביטחון על הרגליים ושומר על עוצמתה של ישראל במרחב. כל חורצי הלשון מגבעות השומרון שמכפכפים את אובמה בעליצות, לא היו שורדים שם חצי שעה אלמלא הווטו האמריקאי האוטומטי במועצת הביטחון, שמונע מהעולם להכריז על ההתנחלויות כלא חוקיות ולהתחיל בתהליך סנקציות שיהפוך אותנו לדרום אפריקה.
ועכשיו, כשהדרמה מגיעה לשיא ואובמה מתחבט ומתלבט אם לבצע מהלך היסטורי שישנה את המציאות במזרח התיכון המדמם (וגם את כללי המשחק שהצלחנו לתמרן לטובתנו), אנחנו מגיעים במקביל לשיא הזחיחות, האופוריה והשחצנות, כאילו ישראל היא באמת מעצמת־העל העולמית ואילו ארה"ב סמוכה על שולחנה ונהנית מהפירורים שהיא מואילה לפזר סביבה. אגב, זו תסמונת קבועה בכל הקשור לשנותיו של נתניהו בשלטון. כזכור, גם הנשיא ביל קלינטון אמר משפט כזה ליועציו לאחר המפגש הראשון עם נתניהו ב־96': מי כאן מנהיג מעצמת־העל, ומי הוא ראש ממשלת מדינת החסות?
לא, אין צורך להתקפל, לוותר על אינטרסים ביטחוניים, להאמין לערבים או להחזיר שטחים. שום דבר מכל זה לא עומד על הפרק, ואם נתניהו מנסה לצייר מציאות אחרת, הוא משקר (כרגיל, במאמץ להפוך את כל מי שאינו הוא, לשמאלן). לא רק יאיר לפיד, משה (בוגי) יעלון או גדעון סער. גם אם זהבה גלאון תיבחר מחר לראשות הממשלה, היא לא תצליח להחתים אף אחד בצד השני על הסדר שיביא לסיום הסכסוך. מה שעומד על הפרק הוא התנהגות של מדינה שפויה, צנועה, שיודעת את מגבלות הכוח ומודעת לגבולות עוצמתה, שתלויה תלות כמעט מוחלטת במיטיבה הגדולה שלה ושזקוקה לכל נימי תבונתה, סובלנותה וניסיונה כדי להמשיך לתמרן במציאות הלא פשוטה שסביבה. כל מה שאין בישראל 2016.
ואין איזה מבוגר אחראי שייגש לעדת המתלהמים המלאה מעצמה ויראה לה איך בכל פעם שעולה המינון המשיחי והקיצוני בתוך עם ישראל, מגיע חורבן. בכל פעם שמפלס אלה שסומכים על "ישועת השם כהרף עין" במקום על צה"ל, ועל נסים ונפלאות במקום על מדיניות אחראית ומנהיגות שקולה, זה נגמר רע. הסטטיסטיקה לא משקרת בדרך כלל. נקווה שהפעם, ערב יום הכיפורים 2016, דווקא כן.
3. המיליארדר המלווה
במוצאי החג פורסם כי המשטרה זימנה את המיליארדר רונלד לאודר לתשאול במסגרת ה"בדיקה" נגד בנימין נתניהו. לאודר, ככל הידוע, הביע נכונות לשתף פעולה. כל מי שעבד או עמד אי פעם במעגל הפנימי של נתניהו יודע שאם לאודר יספר כל מה שהוא יודע, הקדנציה של נתניהו בראשות הממשלה תסתיים כמעט מיד. כמו לאודר, יש עוד רבים ושותקים נוספים. משפחת נתניהו מטיילת, נהנית וסובאת על חשבון אחרים כבר שנות דור, אבל נדמה לי שהפעם יש למשטרה קצות חוט ברורים יותר על עניינים נקודתיים. לא רק בעניינים אישיים, אלא גם מימונים פוליטיים למיניהם, לכאורה.
הבעיה היא שכל עוד הבדיקה הזו אינה מוגדרת כחקירה, המשטרה לא באמת יכולה להפעיל לחץ על עדים או על נחקרים פוטנציאליים. יותר מזה, אף אחד לא מאמין, עדיין, שיש כאן רצון אמיתי של רשויות החוק ללכת כברת דרך ולהגיע לחקר האמת. ברגע שכולם מאמינים שלפנינו מעשה טיוח מפואר נוסף, הסיכוי לזכות בשיתוף פעולה מצד עדים או נחקרים שואף לאפס.
לאודר מלווה את נתניהו כמעט מהרגע הראשון. הם גילו זה את זה עוד בקדנציה של ביבי כשגריר באו"ם, בסוף שנות ה־80, והייתה שם כימיה מיידית וקליק רב עוצמה. לאודר, יהודי חם, ציוני נלהב ופילנתרופ נדיב, ראה בנתניהו את דמות הישראלי האולטימטיבי, גיבור המלחמה ויודע הספר, שיושיע את העם. הוא מימן את נתניהו לאורך ולרוחב, מחוט ועד שרוך נעל. גם אחרי שנתניהו נעשה לאיש פוליטי ונושאי המימון הפכו בעייתיים יותר, העניין נמשך. מספר רב של אנשים שימשו בתפקידים שונים בצנרת הכסף והמימון הזו. למשטרה יש לא מעט נתונים על כך. האם היא תדע למשוך את החוטים ולהתיר את הפלונטר? האם היא תקבל את הכלים וההרשאות המתאימים? כפי שהדברים נראים כרגע, מסופקני.
4. המרוץ לקריה
בקרוב יצטרכו שר הביטחון אביגדור ליברמן והרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט להחליט מי יהיה סגן הרמטכ"ל שיחליף את האלוף יאיר גולן. ההחלטה מורכבת, ואיש עדיין לא יודע איך תשפיע המתיחות המסוימת ביחסים בין השניים על התהליך. שר הביטחון הוא הממנה את סגן הרמטכ"ל, לאחר שנועץ ברמטכ"ל. אצל אהוד ברק וגבי אשכנזי הפך מינוי סגן הרמטכ"ל לקו פרשת מים שהרעיל את מרקם היחסים ביניהם והוביל למלחמת העולם הבלתי נגמרת הידועה גם בשם פרשת הרפז. צריך לקוות שאצל הנוכחיים זה לא יקרה.
שלושה שמות מככבים בבורסת ההימורים, עם אופציה (רחוקה) לשם רביעי. השלושה הם אלוף פיקוד הדרום לשעבר סמי תורג'מן, שמסיים תקופת לימודים, אלוף פיקוד הצפון אביב כוכבי ומפקד חיל האוויר אמיר אשל. בואו נפתח סוגריים בעניין מפקד חיל האוויר. כאן דווקא צפוי ויכוח קל בין השר לרמטכ"ל בעניין זהותו של מח"א הבא. הרמטכ"ל מעוניין בראש אכ"א אלוף חגי טופולנסקי, בעוד השר מחזיק מראש אג"ת אלוף עמיקם נורקין. טופולנסקי הפך לאחרונה למינוי בעייתי משהו, לאחר שהסתבך בשיבוש חקירה לכאורה ומסר למפקד מצ"ח הנוכחי, אל"מ גיל ממון, על פרטי החקירה המתקיימת נגדו. ממון, שכשירותו לתפקיד מפקד מצ"ח דומה לכשירותו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, מטיל רבב בטופולנסקי.
נחזור לרמטכ"ל: שלושת המועמדים מעניינים. הראשון, סמי תורג'מן, הוא המועדף על הרמטכ"ל איזנקוט. המינוי של תורג'מן לא עבר את השר הקודם, בוגי יעלון, והוא יצא ללימודים. עכשיו הוא חוזר מהם. הרמטכ"ל עדיין איתו, אבל יקבל בהבנה גם מינוי אחר מתוך הטריומוויראט הפותח. היה ניסיון להגיע לסיכום בתקופת יעלון לדחיית המינוי, כדי שאביב כוכבי ישלים קדנציה מלאה בפיקוד הצפון וימצה שם את ההכנות למלחמה נגד חיזבאללה, אבל הדחיה בוטלה. לו יצאה לפועל, תורג'מן היה הופך ללא רלוונטי וכוכבי היה מקבל את ההובלה. לכוכבי, שרק בנובמבר ישלים שנתיים בפיקוד צפון, ממתין עוד דוח מבקר לא קל על צוק איתן, שבו היה ראש אמ"ן. השאלה היא אם ליברמן ואיזנקוט מתכוונים להמתין לדוח הזה או להקדים אותו, ואם יסכימו לקדנציה קצרה וחלקית של כוכבי בצפון, שממנו אמורה להיפתח מתישהו הרעה.
כוכבי הוא הנסיך הצה"לי האולטימטיבי. חושב, חכם, רהוט, נראה כמו גלויה, בדיוק כמו שרמטכ"ל אמור להיראות ולהישמע. תורג'מן, לעומתו, הוא פועל שחור, קצין לוחם, קשוח, עם סכין בין השניים ולא מעט קבלות בארסנל. המץ'־אפ ביניהם מושלם. כדי להעצים את הבלבול, נוסף למשוואה הזו גם אמיר אשל, אחד הקצינים הנערצים ביותר במטכ"ל צה"ל בשנים האחרונות, ובכלל. אין חולק על העובדה שאם אשל לא היה טייס, הוא היה לוקח בהליכה את המינוי ואחר כך מתמנה גם לרמטכ"ל. חד וחלק. למשקולת שתלויה לו על הכתפיים קוראים דן חלוץ. אחרי הניסיון הראשון עם רמטכ"ל "כחול", לאף אחד אין אומץ לסיבוב נוסף. אם ליברמן, שאוהב מדי פעם יציאות מקוריות, יחליט לעשות דווקא, אשל יהיה סגן הרמטכ"ל הבא ואולי גם הרמטכ"ל הבא. האפשרות לא נראית קרובה במיוחד, אבל היא יכולה להתקרב במהירות.
לפרוטוקול נוסיף גם את השם הרביעי, אלוף ניצן אלון, שלא נמצא כרגע במעגל הראשון. מצד שני, אסור לשכוח שבכל הקשור לרמטכ"ל, לפעמים האופציה הרביעית מנצחת (ע"ע בני גנץ).
5. הצלקות של כחלון
משה כחלון הוא האיש המסקרן ביותר במפה הפוליטית נכון לעכשיו. מה הוא באמת רוצה לעשות כשיהיה גדול? אלה שחושבים שצריך להשקיע הכל כדי לפטור את המערכת הפוליטית מנתניהו, תולים בו תקוות גדולות. אנשי נתניהו, לעומת זאת, סבורים שכחלון יחזור לליכוד בזחילה לקראת הפעם הבאה. כחלון רוקד על שתי החתונות ועושה את זה בחן לא מבוטל. פעם נכתב כאן כי כשהיה שר בליכוד, כונה על ידי חבריו "הכייס המנומס". הוא מצליח לקלף מעליך נכסים בלי שתרגיש, סיפרו.
לנוכח החזית הלוהטת והמדממת בין נתניהו לבעל בריתו לשעבר ישראל כץ, צורף דווקא כחלון לנסיעת בני הזוג נתניהו לעצרת האו"ם בחודש שעבר. זה אמור היה להיות ירח דבש, אבל זה לא היה. בניגוד למקובל, כחלון לא הצטרף לנתניהו באף אחת מפגישותיו. הוא אמור היה לשוב במטוס ראש הממשלה ארצה, אבל הקדים את שובו וחזר בטיסה מסחרית. בסביבתו יש כאלה שמספרים שלא נהנה מהקרבה המחודשת לבני הזוג המלכותי. להפך, זה העיר אצלו שדים ישנים ופתח צלקות עתיקות. מה הפלא שזמן קצר אחרי ששב מהמסע הקיסרי, סר כחלון לרבי דוד אבוחצירא בנהריה, אדמו"ר פופולרי מאוד בצפון, כדי לבקש את עצתו. לא ברור מה המליץ רבנו דוד לשרנו משה.
מה שברור זה שכחלון זקוק לזמן בתפקיד כדי לנסות לקיים את הבטחתו בעניין הדיור. מצד שני, גם אם יצליח, בסופו של דבר נתניהו יגזור את הקופון, כפי שעשה השבוע בדף הפייסבוק שלו (רשימה ארוכה על ההישגים בתחום הכלכלי, ללא אזכור שמו של שר האוצר). לא קל.
6. פעמי משיח
שרת המשפטים איילת שקד כתבה מאמר מכונן לביטאון "השילוח", ובו הציגה את תפיסת עולמה הימנית־שמרנית. זכותה. קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה העמוקה שלי לשקד. הכותרות שעשו רעש מהמאמר היו שלדברי שקד "אם המדינה תהיה יותר יהודית, היא תהיה יותר דמוקרטית". ובכן, מדובר באוקסימורון. ככל הידוע לי, אין דמוקרטיה ביהדות. שום דבר בתפילות, הלכות או תקנות לא נקבע בהצבעה, אין שלטון רוב ואין איזונים או בלמים. יהדות זו יהדות, ודמוקרטיה זו דמוקרטיה.
יתרה מזאת: מהי היהדות? בעשורים האחרונים חלה השתלטות זוחלת, מסוכנת, של האורתודוקסיה היהודית על הדת כולה. עדה מצומצמת של קיצונים מכתיבים לרוב גדול איך יינשא, איך יתגרש, איך ייקבר ועוד שורה ארוכה של הלכות וכללים בני 3,000 שנה, חלקם אנכרוניסטיים לגמרי, תלושים לגמרי מההוויה המודרנית של מעמד האישה, שוויון זכויות וכו'.
הנה דוגמה: הכותל המערבי. הצנחנים שחררו אותו ב־1967, אבל זמן קצר אחר כך הוא הופקע מחדש בידי הרבנות הראשית, עושת דברה של האורתודוקסיה. נכון להיום, הכותל מצליח לפרק את היהדות, להרחיק מאיתנו את רוב יהודי העולם ולהדגים את עריצותה של האורתודוקסיה, המכתיבה לנו לא רק את אורחות החיים, אלא גם את משמעותם ואת הרכב העם היהודי.
התנועה הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית, ארגון נשות הכותל וארגונים נוספים הגישו אתמול לבג"ץ עתירה מסקרנת ונפיצה. אני מקווה שבג"ץ יאמר את דברו בעניין לפני ששקד תצליח לעקר אותו מיכולתו להחזיר את השפיות למקום הזה. העתירה עוסקת בסידורי התפילה בכותל ובניהול הכותל עצמו, שמסור בידיה של "הקרן למורשת הכותל המערבי". למה ממשלת ישראל לא מנהלת את הכותל באופן ישיר? מדוע היא נזקקת ליצור כלאיים מוזר כ"קרן למורשת הכותל"? התשובה פשוטה. כדי להמשיך לעוות את המציאות ולהנציח את שלטונו של המיעוט ברוב. אפרופו יותר יהודית, יותר דמוקרטית.
העתירה המקורית עסקה רק בהרכבה של הקרן למורשת הכותל ובעובדה המדהימה שאין שום נציג ציבור בעמותה הזו, כפי שנדרש במפורש בתקנון. כל חברי הנהלת העמותה הם שליחי הממשלה. לציבור הרחב, כלומר לנו, אין נציג. העתירה הוגשה ובדיון הראשון הפתיעו שופטי העליון (נאור, רובינשטיין ומלצר) בשאלה: למה המדינה לא מיישמת את ההחלטה שלה בעניין מתווה הכותל? השאלה נחתה באולם העליון כפצצה. המתווה הזה, שהושג אחרי דיונים ומו"מים שנמשכו שלוש שנים, הוסכם על דעת כולם, כולל החרדים, הוכרז ברוב עם ונגנז מיד על ידי נתניהו אחרי הצפצוף המרוגז הראשון ששמע מכיוון הליצמנים והגפנים.
שופטי העליון אמרו באותו דיון שבית המשפט נדרש במהלך השנים לעסוק בעשרות עתירות הנוגעות להיבטים שונים של ניהול הכותל, והגיע הזמן לדבר על העניין עצמו. הם דרשו מהעותרים לתקן את עתירתם כך שתעסוק גם בעניין הזה, וכך עשו העותרים אתמול. הם הציגו בעתירתם איך מאז 1967, בשום מקרה, חוק או הוראת דין לא ניתנה לרבנות הראשית שליטה מלאה על הכותל. לא ב"חוק המקומות הקדושים" ולא בתקנות שהותקנו. יתרה מזאת, הם הראו איך בשנה שאחרי שחרור ירושלים הביעו מרבית השרים תרעומת והתנגדות להצבת מחיצת הפרדה בין גברים ונשים בכותל. שר הדתות אז, זרח ורהפטיג, התחייב להקמת רחבה מעורבת. הממשלה לא מיישמת את ההתחייבות הזו כבר 50 שנה.
בשנה שעברה נדמה היה שפעמי המשיח הגיעו, כשהוחלט על הקמת הרחבה המעורבת בפינה צדדית ונשכחת. הרפורמים, הקונסרבטיבים, נשות הכותל וסתם אנשים שחושבים שאם יכולה לחגוג עם בנה בר מצווה ליד הכותל, מחו דמעה מעיניהם. אבל אז באו החרדים, הבהילו את נתניהו והכל נגמר. עכשיו זה בבג"ץ. בשביל זה יש בג"ץ. כדי להדגים את עליונות שלטון החוק, על שלטון החושך. בדיוק הפוך ממה שכתבה שרת המשפטים (הנמרצת והמוכשרת) איילת שקד.