ילד, אחד המועדים האהובים עלי ביותר בשנה היה יום כיפור. עמדתי שם, הקטן שבחבורה, במקום הקבוע שלי במרכז בית הכנסת, מתרגש, מסתכל מלמטה על כל המבוגרים, ומרגיש זיכוך מופלא. הייתה בי תחושה אמיתית, תמימה שברגעים האלה נפתח לך בלב צינור ישיר לאלוהים. בקשת הסליחה עשתה לי טוב, מעין התנקות, כמו אבן כבדה שנגולה מעל הלב. אהבתי מאוד את השירה רבת־העוצמה כשכל קירות בית הכנסת רועדים "חטאנו לפניך, רחם עלינו". עד היום אני אוהב.

ככה הייתי עד גיל 11; ילד חילוני שקיבל את רוב החינוך היהודי שלו מסבא שהיה איש מסורתי. סבא היה מין אבן צור, ממקימי המושבה פרדס חנה, דור שביעי בארץ ומראשוני היישוב. הוא דיבר ערבית מושלמת, ידע להסתחבק עם המקומיים, והיה מהצַבָּרים שחיו כאן בתחילת המאה ורכבו לבושים גלביות על סוסים. "אבירי השולחן העגול" בגרסת היישוב הישן, אלא שבמקום חרבות הם החזיקו רובים ישנים על החזה.

לפני כניסת יום כיפור היה לנו טקס קבוע: סבתא הייתה מכינה מעדנים, ואנחנו היינו אוכלים את הסעודה המפסקת בשתיקה, מתכוננים לחג הנכנס. לאחר מכן היינו צועדים יחד לבית הכנסת דרך הפרדסים והחורשות.

באחד מאותם ימים, כשחצינו יחד את הפרדס בדרך לבית הכנסת, נעצר סבא לרגע. הוא הסתכל בי במבט ממושך, התנשם קצת בכבדות, וכשראה את פנַי המודאגות חייך ברוֹך ואמר "הכל בסדר", בקולו הרועם, "הלוא היום יום כיפור, יום של בקשת סליחה". לא כל כך הבנתי למה הוא התכוון, אבל הנהנתי בראשי והמשכנו.

כשהגענו לבית הכנסת הוא כבר הזיע. הוא ביקש לשבת בכיסאו הקבוע ליד החזן, התעטף בטלית וביקש עוד כוס מים קרים, לפני שיתחיל הצום. לאחר כמה דקות התחילה תפילת "כל נדרי". את מה שקרה לאחר מכן שחזרתי אלפי פעמים בזיכרוני, מנסה להבין, למצוא תשובות.

לפתע הגיע בריצה אחד המתפללים והרחיק אותי מעט אחורה. לא הסכמתי. הכיתי בו באגרופים קטנים, מנסה לפלס את דרכי אל סבא. ראיתי את ד"ר משיח, הרופא כְּסוּף השיער של המושבה, רץ קדימה. מישהו השכיב את סבא על הרצפה והרים את רגליו. מישהו אחר רכן מעליו, ואחרים הרחיקו מיד את המתקהלים בבית הכנסת, ובעיקר אותי. עמדתי שם בצד, ילד בן 11, מבולבל, מפוחד, ממרר בבכי. קראתי לסבא, אבל הוא לא ענה. הבנתי שמשהו רע מאוד קורה.



למה דווקא סבא שלי? למה דווקא בכיפור?


סירנה צורמת של אמבולנס פילחה את המולת המתפללים והחזירה אותי להכרה. סבתא הגיעה "משום מקום", אחזה בידי, ונסענו בעקבות האמבולנס לבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכב ביום כיפור. הכבישים היו ריקים, ואת השקט הכללי שמסביב הפר רק הבכי החרישי של סבתא.

בתוכי לא הפסיקו להתרוצץ השאלות: למה? למה, יא אלוהים? למה דווקא סבא שלי? למה דווקא ביום כיפור? לחטוף התקף לב ולמות בבית הכנסת? על הדוכן? הרי הוא בא לבקש ממך סליחה, להתפלל אליך? ואם יש כזה דבר שנקרא גורל, אז מה זה כל הקטע הזה עם חשבון הנפש? הרי הכל צפוי.

מאז אותו יום כיפור בפרדס חנה נותר לי חשבון פתוח עם אלוהים. שנים ארוכות לא יכולתי ללכת לסליחות, ובעשרת ימי התשובה הייתי נדרך. תזכורת לטראומה. ככל שהפכתי בנושא, לא הבנתי ממי ולמה אני אמור לבקש סליחה: מההורים? מהחברים? מאלוהים? הרי ממילא שתי דקות לאחר בקשת הסליחה וניקוי המצפון אני ממשיך לפעול כפי שפעלתי קודם. אז מה התועלת בכך?

כשהתחלתי ללמוד את חוכמת הקבלה גיליתי זווית שונה על נושאים כמו חגים, דת, זהות וחינוך. בשלב הראשון התנפצו בפני מיתוסים שעליהם חונכתי, אך לאחר זמן הבנתי שהמיתוסים האלה לא ממש היו שלי, אלא מכלול ערכים שהוכתבו לי על ידי ההורים, המורים, הסביבה. אט־אט החלו להתיישב בתוכי הסתירות, ודברים התחילו להסתדר. אפילו מצאתי הסבר חדש שהצליח ליישב את דעתי בנושא הסליחות שנותר בי כפצע פעור מאותו יום.

סליחה, אומר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), היא תהליך פנימי שבו האדם דן את עצמו - ולא תהליך שבו פונים למישהו אחר ומבקשים ממנו משהו. אין מישהו חיצוני שדן אותנו. הצעד הראשון שהאדם חווה נקרא "הכרת הרע". האדם בוחן את מצבו ואת התנהגותו ביחס למצב השלם, המתוקן. כתוצאה מכך הוא מגלה שהוא מתנהל כאגואיסט מושלם ושכל המחשבות והרצונות שמניעים אותו נועדו להשביע את האגו שלו בלבד.



להאיר את הפינות האפלות 


אם כך, במה האדם אשם? כך נולדנו - בעלי תכונות אופי, טבע וגנים שהוטבעו בנו? בהמשך גדלנו בסביבה שהטמיעה בנו ערכים וחינוך, ופעולותינו הן במידה רבה תוצאה ישירה של התנאים הללו.

אין איש אשם, ממשיכים ומסבירים המקובלים; מדובר בחשבון פנימי שהאדם עושה עם עצמו. החוכמה, מסביר הרב"ש, היא להאיר את הפינות האפלות שבנו. בכל אחד מאיתנו נמצאת אמת פנימית. הפער בין הרגשת הטבע האגואיסטי שלנו מחד ותכונת הנתינה לזולת ללא תנאי מאידך יוצר את תחושת הסליחה. כבקשה. בקשה אישית להשתנות. ומתוך הכוונה האמתית להשתנות, מגיע גם כוח שעוזר להוביל את השינוי הזה.

אחרי לימוד של שנים הבנתי עד כמה אני לא מבין. אבל כן הצלחתי להבין שבקשת סליחה היא הזדמנות. הזדמנות לשינוי שאני צריך ויכול לנסות ולעבור. הבנתי שכאשר אנחנו באמת רוצים ומבקשים סליחה כנה, בקשותינו להשתנות נשמעות. ושאם נתמיד ונבקש, ולא רק פעם בשנה, תאיר לנו הדרך, ונבין איך להשתנות לטובה.

כמעט 40 שנים חלפו מאז אותו יום כיפור בפרדס חנה. את החשבון עם אלוהים הספקתי לפתוח ולסגור עשרות פעמים. הלימוד עורר בי יותר שאלות מתשובות, ועם זאת גם הרבה שמחה ושלמות.

ועדיין, כשמגיע יום כיפור, אני מתגעגע לסבא. גמר חתימה טובה.