יום כיפור הסתיים, אבל חשבון הנפש של האמריקאים יגיע לשיאו רק אחרי הבחירות, גם בהנחה שפארסת דונלד טראמפ תסתיים על פי התסריט הטוב. זה שבסופו השפיות האנושית מנצחת, וטראמפ לא מגיע לבית הלבן, אף שלרגעים זה היה קרוב. המאמר הזה אינו בעד הילרי קלינטון כמו שהוא בעד חשבון נפש, שאינו קשור לוויכוח מי צודק - הדמוקרטים או הרפובליקנים, השמאל או הימין. הוא נעוץ בשאלה: איך בכלל הגענו למצב כזה? כבר לא מדובר בשחקן קולנוע פופולרי שעשה הסבה לפוליטיקה, אלא באיש מטורלל מתוכנית ריאליטי, שהיה צריך להיפסל בשלבים המוקדמים. אז איך ייתכן שיש אנשים אינטליגנטים שממשיכים להגן עליו כאילו היה מועמד רפובליקני לגיטימי? ואיך ייתכן שהמפלגה הדמוקרטית מריצה מועמדת מספיק שנויה במחלוקת כדי שמועמד כזה יצליח להגיע כל כך רחוק?



טראמפ הוא תוצר של מציאות קוטבית מדי. מציאות של תאווה עיוורת לרייטינג בכל מחיר, שיצרה אילוזיה שטוחה עם ססמאות דרמטיות, שאף אחת מהן אינה נכונה. כך הידרדרה הדמוקרטיה לטהרנות, לחטטנות, לסקילה וירטואלית ולגורל שאנשים טובים אינם רוצים בו. כמו שהמצביע האמריקאי צריך לבחור היום בין שני מועמדים שהוא לא אוהב (ולכן בכלל שוקל להצביע לליצן כמו טראמפ), כך בעולם המערבי כולו הציבור כבר מזמן לא בוחר בין שתי אפשרויות טובות, אלא באופציה שהכי פחות חורה לו.



תמצית השיגעון העולמי


זו תופעה גלובלית, אבל אין זה אומר שאנו פטורים מלפתור אותה. יום כיפור כבר מאחור, אבל גם אנחנו עדיין מתבוססים בין זעזוע מהתמיכה באלאור אזריה לבין הבחירה בו לאיש השנה. לשמעון ריקלין הייתה אמירה מוצלחת על המצב אחרי הפיגוע בתחילת השבוע: "תמצית השיגעון הישראלי היא שמחבל שנשפט על הסתה לטרור משוחרר עד תום ההליכים, ואילו חייל שהורג מחבל שניסה לרצוח - עצור עד תום ההליכים". זה יפה, אבל האמת היא שתמצית השיגעון הישראלי אינה שונה בהרבה מתמצית השיגעון העולמי, כי אנשים חשים שהם צריכים להתרעם רק על ערכי החייל או רק על המחבל שניצל פרצה והצליח לרצוח. בעולם הגיוני היינו מתרעמים על שני הדברים, אבל הקוטביות הרגה לנו את ההיגיון. וכך, למשל, נפתלי בנט יכול לומר שהצמרת הפוליטית אינה צריכה להתערב במשפטו של אלאור אזריה, אבל לשרבב באותה נשימה שצריך לחון אותו.



אז האמריקאים חטפו טראמפ לפרצוף, והאנגלים בחרו בברקזיט בלי לדעת מה זה, וכך המטבעות היחידים שהיו חלשים מהסטרלינג השנה היו של אנגולה, סיירה ליאון, ניגריה, ונצואלה, מוזמביק וסורינאם. בסוף - השיוך הפוליטי הקוטבי אולי מועיל לרייטינג הרגעי של מישהו, אבל הורס את השפיות אצל כולם.


חשבון הנפש של הדמוקרטיה הוא על כך שנשחקו לנו הבלמים והאיזונים. פעם הפרדת הרשויות הספיקה כשמולה ניצבה תקשורת איתנה, אבל בעידן הפרוץ של הרשתות החברתיות והריאליטי, הציבור מנוצל לרעה לא על ידי דיקטטורים, אלא על ידי מניפולטורים מזדמנים.



מהיחידים שלא עקפו את לירת הסטרלינג, ילדה בניגריה. צילום: רויטרס
מהיחידים שלא עקפו את לירת הסטרלינג, ילדה בניגריה. צילום: רויטרס



יש צורך במערכת בלמים ואיזונים חדשה. כזאת שתאפשר לקטבים לחזור למקומם הטבעי, בקטבים. השאלה היא איך ניצור איזונים ובלמים חדשים כאשר הפוליטיקאים הם חלק מהריקבון. ולכן לא הם אלה שיוכלו ליצור אותה.