מתקרבים להכרעה: מדוע הפעם באמת הגיע הזמן לספח את השטחים

הוויכוח הזה סובב סביב הבחירה בין דרכים שונות בתכלית השינוי, שיש להן בכל זאת מכנה משותף אחד: הנימוקים נגד כל אחת מהן נשמעים משכנעים באוזני הרבה יותר ישראלים מאשר הנימוקים בעדן. כך אנו מוצאים את עצמנו נעים סחור סחור במעין מעגל תנועה גדול, שבכל היציאות ממנו, לכל כיוון אפשרי, מוצב שלט "אין כניסה". כך שבכל צומת האופציה הנכונה, לכאורה, היא להמשיך לנוע בתוך מעגל התנועה האינסופי.

בהנחה שלנוכח מה שעוללה הנסיגה מעזה, לא נשארו תומכים לנסיגה חד־צדדית, שלושת הכיוונים המרכזיים העומדים בשלב זה על הפרק הם: מדינה פלסטינית, סיפוח והמשך המצב הקיים.

הקמת מדינה פלסטינית מפורזת במרבית שטחי יהודה ושומרון היא הפתרון, שלפחות מן השפה ולחוץ, מקובל כיום על רוב הישראלים. אלא שרוב הישראלים גם שותפים להערכה שסמוך להקמתה, המדינה הפלסטינית תחתור, לפחות בהדרגה, להפסיק להיות מפורזת, לשלוט במרחב האווירי שלה כמו כל מדינה אחרת, לגזול את מקצת המים שלנו ולזהם את היתר. בשלב זה או אחר נקבל ליד כביש 6 מדינה חמאסית, שתטפטף לנו טילים על הראש ותאיים על ההמראות ועל הנחיתות בנתב"ג. בקיצור, תחיל על גוש דן את דין שדרות ויישובי חבל אשכול.  

לא כל מי שמדבר על פתרון שתי מדינות באמת רוצה בו. לא כל מי שבאמת רוצה בו גם מאמין במעשיות שלו. אלה גם אלה מנופפים בו מטעמים טקטיים שונים ומשונים. מי כדי להצטייר כשוחר שלום, מי כדי לרצות את אומות העולם, או כדי למנוע "ואקום מדיני" ולחסן את ישראל בפני יוזמות הרות נזק. אבל הם גם מציבים תנאים הכרחיים לנטרול הסכנות של הפתרון הזה. הבעיה שלהם היא שאלו תנאים שהצד השני, במציאות הפוליטית הפנימית שלו, לא מוכן ולא יכול לקבל. 

הפועל היוצא הבלתי נמנע של הצבת תנאי המינימום ההכרחיים לצמצום הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בפתרון שתי המדינות, הוא שהפתרון הזה לא יתממש. מבין תומכי פתרון שתי המדינות יש מי שלכך מכוון ויש מי שמצר על כך. אך בפועל התוצאה היא שלא רק המתנגדים, בגלוי או בסתר הלב, לפתרון שתי המדינות, אלא גם רבים מאלה שנפשם יוצאת אל הפתרון הזה, מבינים שהדרך הזו חסומה. ולכן גם לשיטתם הם ממשיכים לנוע במעגל התנועה בדרך לשום מקום.

הדרך האחרת היא החלת החוק הישראלי, שהשמאל מכנה "סיפוח". זהו הפתרון הנכון מבחינה היסטורית ומבחינת המשפט הבינלאומי. זאת בעקבות החלטת חבר הלאומים בסן רמו להקים ליהודים בית לאומי ברוח הצהרת בלפור, ובו התיישבות יהודית צפופה שתיצור רוב יהודי בארץ ישראל בחסות המנדט הבריטי. החלת החוק היהודי היא הפתרון המוסרי והצודק, שגם ישים קץ לשלטון הצבאי ביהודה ושומרון וגם יאפשר הקניית זכויות שוות לכל ערבי שירצה באזרחות שוות זכויות וחובות, במדינה שבה אזרחים בלי הבדל דת ומוצא מכבדים את חוקי המדינה ואת סמליה הלאומיים. 

לא צריך להיות ימני כדי לדעת שהכמיהה היהודית לארץ ישראל התמקדה בהרי שומרון ויהודה, שבהם התהלכו המלכים. שם, במחוזות הריבונות היהודית בת מאות השנים, הביאו לעולם ישעיהו, ירמיהו וחבריהם את הנבואות המעצבות עקרונות מוסר וצדק עולמיים, שהיהודים הקדמונים תיעדו, נצרו והנחילו לעולם כולו.

אבל ישנם לא ימניים המנסים ליצור סימטריה יש מאין עם הפלסטינים, שגם להם יש זכויות לאומיות, ושעמם ראוי ונכון לחלוק את הארץ. זהו מצג כוזב. מרבית הערבים תושבי פלשתינה ראו עצמם, עד הקמת ישראל, חלק מהאומה הערבית, או סורים. "פלסטינים" כינו עצמם בתקופת המנדט רק היהודים. הם גם אלה שהקימו מוסדות יהודיים ייחודיים כמו העיתון "פלסטין פוסט" (כיום ג'רוזלם פוסט).

בעוד הקמת המדינה היהודית הוגדרה על ידי ווינסטון צ'רצ'יל כ"אירוע בהיסטוריה העולמית שיש לראותו לא בפרספקטיבה של דור, או של מאה, אלא בפרספקטיבה של אלף, אלפיים, או שלושת אלפים שנה", הישות הפלסטינית הערבית החלה את דרכה כישות מדומיינת, לצורכי תעמולה נגד מדינת ישראל. כך זוהיר מחסיין, ראש הזרוע הצבאית של פת"ח ב־31.3.1977: "אנו מדגישים בזהירות את זהותנו הפלסטינית רק מטעמים פוליטיים... קיומה של זהות פלסטינית נפרדת הוא בנמצא מסיבות טקטיות". 

אחמד שוקירי, דובר הפלסטינים באו"ם הגדיר ב־1956, בפני מועצת הביטחון, את ארץ ישראל, כ"לא יותר מסוריה הדרומית". פלסטינים ערביי ישראל ממשיכים להביע חוסר רצון בולט להיכלל במדינה פלסטינית, וגם תושבי יש"ע אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ אפשרות להקים מדינה. כך היה בשנים 1948־1967, כאשר כל שטחי יש"ע היו בידיים ערביות ואפילו לא קמה דרישה להקמת מדינת פלסטין. כך ערפאת בקמפ דיוויד וכך אבו מאזן באנאפוליס.

בפי המתנגדים היותר פעילים להחלת החוק יש שני נימוקים מרכזיים: ההתנגדות של אומות קרובות ורחוקות, והשלכותיה הפוליטיות הבלתי נשלטות של התנגדות זו. אבל בעיקר - אובדן הרוב היהודי. 

בהנחה שהמצב הקיים ממאיס אותנו על עצמנו ועל העולם ומזמין לחצים עתירי סכנות, והפתרון הבלתי הפיך שלו הוא הקמת מדינת פלסטין, הרואה עצמה עוד טרם הקמתה כקרש קפיצה למיטוטה של ישראל על ידי התשה וטרור - צריך להגיע למסקנה שהדרך לסיום הסכסוך עוברת בהחלת החוק (סיפוח). 

זהו הפתרון היחיד שהוא ריאלי ותלוי רק בנו. החוק כבר קיים. הממשלה מוסמכת להחיל את החוק על כל חלק ממה שנקרא בזמנו הגדה המערבית, ובכל שלב ניתן לדלג לפתרון אזורי, בשיתוף עם מדינות ערביות שכנות. בהקשר זה ובהקשרים אחרים ניתן גם להציג אופציות עתידיות, כמו למשל משאל עם בשטחים בחלוף שנים. יש לי הרושם שגם הצד השני מבין שבמשאל כזה יגיבו התושבים כפי שהגיבו תושבי אום אל־פחם, כשהוצע להם להפסיק להיות ישראלים ולהפוך חלק מישות פלסטינית.