חכמינו כתבו שהעולם מתחלק לזמן, מקום ונפש, הדבר נרמז בפסוק "והר סיני עשן כולו", שהמילה 'עשן' היא ר"ת ע'ולם ש'נה נ'פש. עולם זהו המקום, שנה היא הזמן, ונפש זהו האדם בחיר הנבראים.

יום הכיפורים הוא יום השיא של שלושת הרבדים – עולם שנה ונפש: עולם – המקום הכי קדוש, זה קודש הקודשים בבית המקדש, לשם נכנס הכהן הגדול – האדם המקודש ביותר (נפש), ביום הכי קדוש (זמן) להקטיר קטורת ולהתפלל עבור עם ישראל.

לאורך כל הדורות, אפילו במקומות הנידחים ביותר ובמצבים הכי קשים, בתקופות של גזירות, חורבן ושואה, שמר עם ישראל מכל משמר על קדושת היום. חינכו את הילדים בגיל קטן ביותר שיגיעו להשתתף ב"כל נדרי", ינשקו את ספרי התורה המוצאים מארון הקודש בדחילו ורחימו, שיספגו משהו מאוירת הקדושה וההתעלות של היום, עד שיגדלו ויילכו בעצמם לבד לבית-הכנסת.

בכל מקום שהיתה בו קהילה יהודית קטנה, ידעו כולם שביום הכיפורים הכל סגור ושקט, הפעילות היחידה היא בבית הכנסת, שם מתכנסים כולם אנשים נשים וטף לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש. גם אומות העולם כיבדו תמיד את היום הקדוש ליהודים והיו נזהרים מלפגוע בכבודו. עד היום ישנם מקומות שמתוך כבוד לעם ישראל סוגרים הגויים את חנויותיהם לכבוד יום הכיפורים.

כל זה נכון לאלפי שנות היסטוריה של גאווה יהודית, אבל לדאבוננו, רק עד שנת ה'תש"ח. משהוקם משרד החינוך של מדינת ישראל - הכל השתנה. עשרות שנים של מאמץ בחינוך הממלכתי לשרש ולעקור (בעיקר בסתר, ולפעמים אף בגלוי) כל זכר וקשר ליהדות מסורתית ואמתית, חיה ומחיה, הצליחו למחוק גם את יום השיא של הרגש היהודי, את הנקודה היהודית הפנימית שמעולם לא הצליחו שונאי ישראל לנצח.

אין חולק על כך שבקרב רוב מוחלט מילדי ישראל והוריהם יום הכיפורים אינו אלא "חג האופניים". הימים שלפני היום הקדוש, שאצל עם ישראל לדורותיו היה מוקדש לבקשת מחילה, חשבון נפש, היטהרות והזדככות, מוקדש כיום לקניית אופניים ואביזריהם, הכנת תחרויות וכיוצא, כאשר גם המבוגרים וההורים שותפים מלאים בחגיגה הגדולה. בית כנסת? תענית? יום קדוש? אין על מה ועם מי לדבר.

לא, אין להאשים במצב את בני הנוער והילדים הישראלים, נשמות טהורות וזכות שבאופן אישי אני זוכה לראות עד כמה הם כמהים ליהדות ותורה. זוהי תוצאה של חינוך שיטתי של עשרות שנים, של מאמץ מכוון והרסני להכניס את היהדות למוזיאון ואת המצוות למשבצת של תרבות עבר, של מורות שחוששות לדבר עם הילדים בכיתתן על החשיבות של ללכת לבית הכנסת ביום כיפור, כי "המנהל לא אוהב את זה", ובמילים אחרות – "אני חוששת למשרתי".

מדינת ישראל משקיעה הון עתק להביא בני נוער מחו"ל לבקר בארץ, "לחבר אותם לעם היהודי"; בעוד את בני הנוער שלה היא מחנכת בעצמה להתנתקות מכל רגש ושייכות יהודית. סקרים בחו"ל מלמדים שאחוזי ההתבוללות בקרב ישראלים 'יורדים' שסיימו את חוק לימודיהם בארץ ושירתו בצה"ל, גבוהים פי כמה מאשר בקרב יהדות התפוצות.

אחרי שגם השנה ראיתי בכאב עצום את אלפי ילדי ישראל חוגגים את חג האופניים עם הוריהם (ולמרות שברוך ה', ראיתי גם מאות מילדים אלו שהגיעו עם הוריהם לבית הכנסת שלנו בסיומה של תפילת נעילה), אני כותב מדם ליבי "אתם ניצחתם! החינוך הישראלי ניצח! הצלחתם לעשות את הלא-יאומן, לעקור ממיליוני יהודים את היום היהודי הקדוש ביותר!" אבל, כפי שהיו שאמרו אחרי מלחמת יום הכיפורים "עוד נצחון כזה – ואבדנו.."

יהיו שיאמרו שכיום יש שינוי מגמה במשרד החינוך, מסופקני אם זהו השינוי אליו ייחלנו, כי כדי לעשות שינוי אמיתי, של מאה ושמונים מעלות, צריך קודם להבין את עומק ומהות הבעיה. אך בכל מקרה – המבחן האמתי הוא מבחן התוצאה, שיתקיים ביום הכיפורים שנת תשע"ח. תאמרו – "זה תהליך ארוך", "זה לא פשוט", "ייקח הרבה שנים עד שיראו תוצאות בפועל". ואני אומר על-פי דברי חז׳ל – "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן ... יגעתי ומצאתי – תאמן" (מגילה ו, ב).

הכותב מכהן כרב של מרכז תל אביב