שבע שנים אחורה לא הייתי מדמיינת מצב שאבנה סוכה. זה לא שאני אפיקורסית גמורה אבל בחייאת, מה לרווקה תל אביבית בת 25 ולסוכה? נכון, הקטע של הקישוטים קורץ לי מאוד כי בלבי תמיד אשאר מדריכה בשבט החורש, אבל זה לא מספיק כדי להרים ארבעה עמודים ולחפש סכך חוקי וארבעה מינים מהודרים. הקמת סוכה היא זכות השמורה היום לחובשי כיפות, לשומרי מסורת ולחילונים שהם הורים צעירים ונמרצים. בסקטור האחרון אתמקד ברשותכם, סתם בשל ההיכרות עם החומר.

אי אפשר להסביר את היום הזה שבו הם חוזרים מהגן עם שאלות: למה דווקא שבוע? לאיזה מארבעת המינים אין טעם ואין ריח? מי זה קהלת? למה חובטים בערבות? למה המילה אושפיזין מסתיימת בנון? למה כל החגים האלה מגיעים ברצף? איך מגיעים כל הגרעינים לרימון? ומשם השער כבר נפתח לשאלות שנדמה שהגננות המציאו רק כדי לראות מי הצדיק הראשון שיטוס מהר לחו"ל כדי לחמוק מלענות עליהן. מאוד לא ברוח החג.

מפה לשם אתה מוצא את עצמך מתחיל לחקור בגוגל, לבנות סוכה, לברר מה תאריך הלידה העברי שלך (מישהו יודע מה הנוהל עם אדר א׳ ואדר ב׳ בשנה לא מעוברת?) וללמד את הילדים שלך דברים שלא זכרת שלמדת. אנשים מאמינים יקראו את זה ובוודאי יצקצקו על הבורות ואובדן המסורת, אבל אפשר גם להסתכל על כל הסיטואציה בעיניים אחרות - הילדים שלי גורמים לי לרצות לדעת מחדש, לתת להם מושג על המסורת כדי שידעו שיש להם היסטוריה ושיש להם שורשים. כמו אבא של איה, ששנים העמיד פנים שהוא צם בכיפור כדי ללמד את הבנות שלו על מהות החג; כמו חברות, אמהות בעצמן, שמדליקות נרות שבת ומיד אחר כך נוסעות לארוחת שבת אצל קרובי משפחה. כמו כל הישראלים בתאילנד שעושים את הסדר בבית חב"ד. הם מתחזקים, אבל לא כמו שכולם חושבים.

בזמן האחרון אני מגיעה לעתים תכופות מדי לשיחות עם חברים על הסיבות שבגללן אנשים רוצים להביא ילדים לעולם, אז הנה אזהרת קיטש: בחגים האלה הזה אני חושבת שסוף-סוף נפל לי האסימון מה התשובה האולטימטיבית מבחינתי. שווה להביא ילדים לעולם כי הם גורמים לי לרצות להיות בן אדם טוב יותר. אני רוצה לתת להם את הערכים היפים שאני רואה ביהדות כמו שאני רוצה לחצות את הכביש במעבר חצייה ורק בירוק. ליד הילדים שלי אני רוצה להפסיק לשתות קולה זירו או לכל הפחות להתבייש בזה ולהסתיר את זה מהם. אני אוכלת פחות מתוק ופחות שטויות לידם, הם גורמים לי לרוץ ולקפוץ ולשחק תופסת, להתרגש שוב משטויות כמו גשם ושבלולים וחיות בכלל, אני לא מקללת לידם ופחות מתעצבנת גם בכביש, גם בתורים ארוכים וגם בטלפון.

אני מתעסקת פחות בטלפון כשהם איתי, ואם זו לא סיבה מספיק טובה להביא ילדים, אלוהים יודע מה כן. אני בן אדם יעיל יותר כשאני יודעת שעד 15:00 אני חייבת לסיים הכל כדי לאסוף אותם בזמן, ואני רוצה להוריד את כל שאר ההבלים מהראש. אני רוצה לגרום להם להיות גאים בי, אז אני מרגישה שאני בוחרת טוב יותר: קריירה, חברים, משפחה, אפילו הטעם המוזיקלי שלי השתפר בזכותם. אני לא מוותרת לעצמי כשאני לא מצליחה לפתוח צנצנות כדי שיראו איך אני ממשיכה לנסות. כשהנורה באמבטיה נשרפה לפני חמש שנים הייתי מעדיפה להתקלח בחושך, ואתמול החלפתי אותה בפעם ה-90 מאז שאנחנו גרים בבית הזה כדי שיראו את אמא עולה על סולם. אולי שווה לבדוק גם למה היא נשרפת כל כך מהר. את זה אני בכל זאת אשאיר לבנזוג.

הם גורמים לי להיזכר בכל מה שהיה טוב בילדות שלי ולרצות לשחזר את זה. כמה שזכרתי את כל הדברים האלה מוצלחים כילדה - הם פי אלף יותר כיפיים כשאני רואה את הילדים שלי נהנים מהם.

בזכותם אני רואה את ההורים שלי יותר, כי אין דבר מרחיב לב יותר מלראות את העיניים הנוצצות שלהם כשהם מספרים להם סיפורים מהראש, לא מהספר, כי ככה הם אוהבים. אני אוכלת ארוחות ערב ליד השולחן ולא מול הטלוויזיה, אני פונה בנימוס ומקדישה יותר תשומת לב לאלו שנזקקים לעזרה מסביבי, רק כדי לקפוץ על ההזדמנות לתת דוגמה אישית. אני אוהבת את עצמי יותר כשאני איתם.

פתאום סוכות הוא גם הזדמנות. הזדמנות לקשט ולהוסיף עוד מקום להתחבא בו ולהפוך לשלנו. אם יש לכם את זה כחלק ממערך המצוות שלכם, אשריכם. אם אתם בעניין כדי שלילדים יהיה מה לגזור ולצבוע, נהדר לא פחות! זו הייתה המטרה המקורית, אם תשאלו אותי, לאפשר עוד קצת ביחד.

אם שרדתם עד עכשיו את הסכרין הזה, כנראה החגים האלה יודעים לעשות עוד משהו חוץ מלייצר געגוע עמוק לשגרה. לכו תבנו סוכה!