"ברוכים הבאים לספק שירות כלשהו. נא להקיש את מספר תעודת הזהות. לסיום, הקישו סולמית". מקיש מספר זהות ובסיום סולמית. "המספר שהקשת הוא 0 2 5 6 6 4 6 5 5. לאישור נא להקיש 1". מקיש 1. "אנא המתן לנציג שירות". ממתין. מוזיקה בדיסטורשן עם קריינות כל שמונה שניות של "תודה שהתקשרת לספק שירות כלשהו, להמשך המתנה הקש 1, אם ברצונך להשאיר הוד–".

מקיש 1 מהר.

"ספק שירות כלשהו שלום, מדברת סיוון".

שלום סיוון.

"איך אני יכולה לעזור?"

וואו, כמה זמן!

"(צחקוק) כן, סליחה על ההמתנה, אז איך אפשר לעזור?"

לא, באמת. אני מנסה להשיג אתכם כבר מלפני ראש השנה. ואת יודעת איך זה, עבודה וילדים וזה, אז אמרתי, אני אתקשר עכשיו, והנה, פתאום את עונה.

"מממ. או-קיי, אז אפשר לעזור במשהו?"

במשהו אחד? חחחח, אני צריך עזרה בכל... תשמעי, אני לא יודע מאיפה להתחיל. הכל התבלגן לי. ובמיוחד עכשיו, עם כל החגים. זה לא פשוט.

"שמע, יש לנו פה עומס של מתקשרים, תוכל להיות ממוקד? מה הבעיה?"

ממוקד? זה קשה. את יודעת, החיים האלה. אני מחפש משהו ולא מוצא, ובאמת, לא בקטע פילוסופי, אלא קונקרטית, כאילו איבדתי משמעות. אני מרגיש שמשהו לא עובד.

"נסה להגיד לי בדיוק מה לא עובד".

קשה לי לשים את האצבע, אבל משהו התקלקל לי בדרך.

"ניסית לנתק ולהחזיר?"

לא. למה?

"כי זה בדרך כלל עוזר. תנתק רגע, תמתין יחד איתי על הקו, ותחזיר".

או-קיי. ניתקתי.

"בוא תחכה יחד איתי על הקו כמה דקות".

טוב (שתיקה). מממ, מה עושים בינתיים? מביך כזה.

"זה בסדר, המבוכה היא חלק מהתיקון. זה מראה שאכפת לך. חכה עוד קצת".

אז תגידי, בזמן שאנחנו ממתינים, למה אתם ככה עמוסים?

"זו תקופה כזאת שיש הצפה של המון בעיות (רעש רקע של מוקדניות עונות)".

שמעי, זה החגים, כולם בבית עם המשפחה, עוד טיול, עוד סדרה בטלוויזיה, קצת חברים, ותכף חוזרים לשגרה ואת יודעת איך זה, הכל אותו דבר. הכל כל הזמן אותו דבר, זה מתסכל.

"כן, אני מבינה. טוב, תנסה להחזיר עכשיו, תגיד לי מה אתה רואה".

החזרתי. יש שלוש נורות ירוקות שנדלקו ואחת אדומה שמהבהבת.

"איך מהבהבת? חזק? חלש? כמה פעמים?"

מהבהבת, אני יודע.

"רק רגע, בבקשה. (למישהו מאחור) יוסי? יש לי פה עוד מישהו עם אדומה מהבהבת, מה עושים? (יוסי: אין מה לעשות, אחרי החגים נשלח טכנאי). אדוני, אחרי החגים נשלח אליך מישהו. אין מה לעשות כרגע, מצטערת".

שמעי, זה לא עסק ככה. יש לי משפחה על הראש ואני אומר לך, כל הזמן אני מרגיש שהכל סתם, אני מחייך סתם, מדבר סתם, נפגש עם אנשים שאני לא אוהב סתם, וכל הארוחות המשפחתיות האלה סתם. מחר יש לי על האש סתם. גם אותו אוכל. זה לא מה שהבטיחו לי. החיים האלה זה לא מה שדיברנו, איפה כל הכיף? איפה ההנאה?

"אתה יודע מה, תן לי לבדוק רגע משהו. שמע, אתה במסלול הרגיל. מה שאפשר לעשות כרגע הוא להעביר אותך למסלול 2.0. אתה תקבל שדרוגים, הכל יהיה לך הרבה יותר מהיר, גם תקבל שירות עד הבית וגם מתנה - מטרייה לחורף - וכל זה בתוספת של 19.90 לחודש".

ואת יכולה להבטיח לי שזה יהיה שונה? שהבדידות תסתיים? שאני אמצא משמעות? שהכל יהיה שונה?

"לא, לא, אדוני, ממש לא. עם זה אין מה לעשות. אבל עם מהירות של 100 מגה, לא יהיה לך זמן לחשוב על כל זה".

ככה אמרתם לי גם עם ה–80, אבל 100 מגה זה באמת נשמע פסיכי. בואי ננסה את זה.

"מצוין. אז אני צריכה פרטי אשראי. לשלוח לך את המטרייה לכתובת שמעודכנת?"

כן, אותה כתובת. אגב, זו אותה מטרייה שמתקלקלת עם הגשם השני?

"כן, ודאי, זו אותה מטרייה כל שנה, אדוני. כמו שאמרתי לך, הכל אותו דבר. תמיד הכל יהיה אותו דבר. אבל מעכשיו - עם 100 מגה. ותודה שהתקשרת לספק שירות כלשהו".