ישראל ללא שמעון פרס היא מבודדת ומנודה בעולם. מאות האישים שבאו להיפרד מפרס, ובראשם שני נשיאי ארצות הברית, באו למעשה גם להיפרד מישראל שאותה אהבו. פרס הבין היטב את הצורך של מדינה קטנה במערכת יחסים בינלאומית טובה שעונה לאינטרסים שלה בכל תחומי החיים; לטובת הכלכלה, החברה, הביטחון והשלום. בעיניו ישראל צריכה קודם כל להשתייך ערכית למשפחת העמים הנאורים. פרס האמין שאנחנו צריכים ליצור איזון בין עצמאות ישראל ועוצמתה לבין התלות הקיימת ביחסים טובים עם המדינות המובילות בעולם.

ישראל זקוקה לסיוע ביטחוני מארצות הברית כדי לשמר את יתרונה האסטרטגי וליחסים כלכליים מועדפים עם האיחוד האירופי למען עוצמת הכלכלה. גם שווקים רחוקים כמו סין, הודו, ברזיל ודרום־אפריקה חשובים לכלכלה. פרס ידע כיצד לבנות קואליציות ושותפויות; הוא היה אמן יצירת שפה משותפת עם מנהיגי עולם, מקנדי ודה גול ועד לאובמה ומנדלה, והייתה לו סקרנות אין קץ לעולם.

הוא ידע גם להעריך מדינות אחרות; בשיחות עם מנהיגים זרים הוא לא הפליג במסעות תעמולה ישראלית יהירה, אלא הפגין בקיאות בנעשה במדינה שעם מנהיגיה הוא נפגש. הוא גם ידע להחמיא ולהקשיב. לכן הקשיבו לו והעריכו אותו. ציוני ואיש העולם הגדול.

פרס היה משוכנע שישראל צריכה לפרוץ את חומות הגטו בתפיסת עולמנו וסלד מאמירותיה של גולדה מאיר ואחרים ולפיהן "העולם כולו נגדנו". הוא ניצל את החברות ואת השותפויות שפיתח בעולם לטובת האינטרס הישראלי; לעולם לא הטיף מוסר בבית הלבן או הפציר שאנחנו "אור לגויים". בתחום הביטחון הוא פיתח עוד בשנות ה־50 וה־60 יחסים קרובים עם המנהיגות הצרפתית, ובעזרתם יזם את התעשייה האווירית ואת הכור בדימונה.

הוא למד צרפתית, אהב את פריז, ולכן גם כבש את לבבות מנהיגי צרפת. לאחר מכן פעל בדרך דומה מול מנהיגי ארצות הברית. מג'ון פ' קנדי ועד ברק אובמה - כולם הקשיבו לו, לא מעט כי הוא היה קשוב להם. בתחום הכלכלה היו היחסים עם ארצות הברית חשובים ביותר בעת תכנון וביצוע התוכנית הכלכלית באמצע שנות ה־80. הוא הציל את המשק ושיתף פעולה באופן הדוק עם הנשיא רייגן ועם מזכיר המדינה שולץ. ארצות הברית הייתה שותפה מלאה לתוכנית וסייעה לנו מעבר למה שהיה מקובל. קשריו עם אלופי המגזר הפרטי בארצות הברית היו קרובים גם כן. בכל שנה, כאשר השתתף בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, היו ישובים אל שולחנו כל ראשי חברות הטכנולוגיה הגדולות האמריקאיות, מביל גייטס ועד למארק צוקרברג. הם הקשיבו קשב רב לתפיסתו כיצד אפשר לתרגם פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות למען קדמה חברתית, כלכלית ומדינית.

לגבי סיכויי השלום באזור, העולם ראה בו איש השלום, ולכן היה קשוב לו בעניין הפלסטינים ובעניין האזור כולו. העולם התרשם מהיצירתיות הדיפלומטית שלו, ולא פחות מערכי השוויון בין בני אדם ועמים, שבהם האמין עמוקות. ישראל של שמעון פרס הייתה חברה מכובדת במשפחת העמים ולכן גם חזקה יותר.

כיום, בלי פרס, ישראל מנודה, ונמתחת עליה ביקורת קטלנית בעניין ההתנחלויות כמכשול הגדול ביותר להסדר באזור. ישראל נתפסת בעיני כמעט כל מדינות העולם, כולל ארצות הברית, כמדינה יהירה וניאו־קולוניאליסטית. הדלתות שהיו פתוחות בפני שמעון פרס נטרקות עכשיו בפניו של בנימין נתניהו. 

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה - מנהיגים צעירים"