יובל רץ 45 קילומטרים בשבוע שעבר וזו הייתה רק ריצה מסכמת לקראת 61 הקילומטרים שהוא מתכוון לרוץ ממש עוד שבוע בדיוק. אין מה להגיד, לא כל הברגים מחוברים אצלו כמו שצריך. אבל כשנזכרים בכך שרק לפני חמש שנים הוא הצטרף לקבוצת ההליכה ונזקק להחייאה אחרי פעילות שהיא קצת מעל הממוצע, אי אפשר שלא לחפש מהר-מהר כובע כדי להוריד אותו בפניו. אני מכירה את יובל כבר לא מעט זמן, אני חושבת שמאז ומתמיד החיבור שלנו היה סביב העובדה שאין כוח רצון בעולם שיעצור אותנו מלאכול פחמימה טובה (ואז עוד כמה) ולכן אני תוהה איך דווקא הספורט היה זה שהכניס אותו למשטר ברזל. למה דווקא כשיצא מאזור הנוחות שלו התברר שהוא בכלל נכנס לאזור הנוחות שלו?

כמעט במקביל לריצה של יובל, קיבל יונתן, חבר יקר, שעון מאשתו שתחיה. הוא כתב יפה יותר ממה שאני אוכל על המחשבות שעוברות בראשו של אדם כשהוא מקבל שעון ב-2016, אבל גם היטיב לנסח איך אותו השעון, שנענד חור אחד חופשי יותר ממה שאמור היה, הציק לו מספיק כדי לשנות הרגלים. ממש כמו אלה שלוחצים לכם על כף היד כדי להסיח את דעתכם מכאב הראש האיום שהולם בכם, כך גם שעון מיטלטל מעייף את הגלילה של העמודים בפייסבוק בטלפון הנייד, וזמן הגלישה מתקצר.

כשלא נוח לך אתה חושב תקופה מסוימת על חוסר הנוחות ואז הגוף מתחיל להסתגל. זה לא תמיד עובד לטובה, אבל השורה התחתונה היא שהגוף שלנו והמוח שלנו והנפש שלנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו חושבים.

לפני כמה שבועות הלבישו על פוליטיקאים ביפן חליפות הריון. מתברר שנשים יפניות עושות פי חמישה יותר עבודות בית מהגברים היפנים וכמו הרבה נושאים בוערים היום, הדרך לשנות דעת קהל ולהוביל לשינויי חקיקה היא קמפיין שמצטלם טוב. הם יצאו לקניות עם הבטן והשדיים המוגדלים, שאבו אבק, עמדו מעל הכיריים, ניסו להידחק למעליות צפופות והתייאשו מגריבת הגרביים, וכל זה כדי להבין מה עובר על נשים הרות במדינה. חמוד במיוחד היה לראות אותם בשלב מסוים מתחילים ללטף את הבטן. לפעמים אתה צריך להרגיש כמה לא נוח לאחרים כדי להבין כמה נוח לך מצד אחד, וכמה אפשר לשנות את העולם עבור אלה שפחות נוח להם בעזרת כמה אמצעים פשוטים.

הרעה בתנאים אף פעם לא מתקבלת באהדה. כשאנחנו קמים עם הכאב השורט הזה בגרון אנחנו מבינים כמה לא הערכנו את הגרון שלנו אתמול, כשלא הרגשנו אותו. כשנולדים לנו ילדים אנחנו לא מבינים למה לא ישנו קודם יותר, אז, כשעוד יכולנו. כשאנחנו אוכלים בסוכה על כיסאות כתר ובערבים כבר קריר מספיק כדי לאכול עם שמיכה על הרגליים, אנחנו שמחים יותר מהמחשבה על המיטה שלנו בתוך הבית. ולמרות כאב הגרון ולמרות האבן הקטנה הזו בנעל ולמרות שזה מרגיש כאילו היקום עובד עלי כשפתאום דברים קצת משתבשים - בלי חוסר נוחות לא הייתי מאמנת את שריר הגמישות שלי ולא הייתי עושה חצי ממה שהייתי עושה. ממש כמו שברים קטנים שהופכים את העצם לחזקה יותר.

כמה כיף זה לוותר. לוותר כשהשעון מראה על השעה שש ויורד גשם בחוץ ואפילו איצקו לא מרים את הראש כשאני חולפת על פניו בדרך החוצה כי אין מצב שהוא ייתן לי לגרור את הגופה שלו במזג האוויר הזה ובשעה הזאת לריצה. הכי כיף להישאר במיטה. הכי נוח להכין עוד פעם טוסט כשאין זכר לאוכל מוכן במקרר, זה גם טעים ואני לא רואה פה אף אחד מתנדב לחמם את הסיר לביף בורגיניון. לא צריך להחליף מקומות עבודה וגם מי יכול להבטיח לי שהמנה החדשה שאני אנסה אחרי שנים עם אותה המנה הישנה והטובה, תהיה טעימה לי? למי יש כוח להחליף מצעים? ולמה לכל הרוחות לנסות דברים חדשים? לא שמעתם שאם זה עובד - אין סיבה לתקן את זה?



נוח לך? אל תזוז!


מזל שטבע האדם גרגרני. כשאנחנו פותחים עיניים מסביבנו אנחנו רואים אנשים עושים דברים משוגעים לחלוטין ונפתח לנו התיאבון. וכשזה כבר קורה, אנחנו יכולים לנסות לאתגר את עצמנו ולצאת למסע של 40 שנה במדבר ולישון בין ארבעה סדינים מתחת לסכך שרואים דרכו את הכוכבים ואולי למצוא ארץ חדשה. ואנחנו גם יכולים לדחות את זה לאחרי החגים.

אז הפסיכופט הזה עומד לרוץ 61 קילומטרים ואם לומר את האמת, אני ממש שמחה בשבילו ואפילו עוד יותר בשבילי שמדובר במטרה שאין לי שום רצון או צורך לסמן עליה וי. הריצה עצמה היא לא תענוג גדול מדי, שלא לדבר על ההשכמה עבורה בשלוש לפנות בוקר, אבל נראה לי שאין שום תחושה בעולם שיכולה להשתוות להישג כזה, כשנקודת הפתיחה למסע האישי הזה כל כך רחוקה מנקודת הסיום. תקראו לזה פילוסופיה בשקל אבל בתכלס, מתי רצתם בפעם האחרונה 61 קילומטרים?