פרולוג

"זקני צפת לא זוכרים חורף כזה". לגבי זה ביטוי מאוד מוחשי. כשהייתי ילד, וזה היה מזמן, מיד הייתה עולה לפני דמותו של סבא שלי שנולד בצפת. גדלתי, התבגרתי, ואת התואר זקני צפת ירשו הדודים שלי ואמי, שעם חלוף השנים הזדקנו והיו בעצמם לזקני צפת.

היום אני בקלות יכול להיחשב אחד מאותם זקני צפת. אני נושא בגאווה ובגאון את התואר הזה, דור תשיעי לזקני צפת.

אבל לא תמיד זה היה כך.

תמונה ראשונה

תחילת שנת הלימודים. כיתה ג'. המורה פותחת את היומן. קוראת בשמותינו לפי הא"ב. שואלת שאלות, שאחת מהן היא מה ארץ המוצא של הורינו.

התשובות ברובן הן פולניה, רומניה, גרמניה, עיראק ומצרים. אני נלחץ. בגיל הזה אתה לא רוצה להיות שונה ויוצא דופן. כמעט לכולם יש הורים שבאו מחוץ לארץ, ורק לי יש אמא שנולדה פה ומדברת עברית. לא פולנית ולא ערבית ולא רומנית ולא גרמנית. איזו בושה. אני שומע את נדין פרנק אומרת שאמה באה מצרפת. כשמגיע תורי לענות אני מסנן בין השיניים "צופת". צפת שתישמע כמו צרפת. המורה צלילה מרימה את ראשה מהיומן ואומרת לי בצהלה גדולה, "איזה יופי. צפת! בירת הגליל!".

אז הבנתי כנראה לראשונה שיש אפילו גאווה בלהיות בן לאמא שנולדה בצפת. אומנם היא לא ורשה ולא בגדד ואפילו לא בוקרשט. צפת היא רק בירת הגליל, אבל גם זה משהו.

תמונה שנייה

טיול שנתי לצפת. כיתה ה', בית ספר עממי. אגב, מי שעדיין אומר בית ספר עממי ולא בית ספר יסודי, מסגיר מיד את גילו.

בסמטאות צפת אני פוגש פתאום את כל המראות והמקומות ששמעתי עליהם בכל המפגשים של המשפחה שלי. שמונה אחים ואחיות יש לאמי. למעט שלושה שעזבו את הארץ, היו כולם נפגשים באירועים ובחגים ומעלים זיכרונות וסיפורים מצפת, מתווכחים זה עם הזיכרון של זו ובעיקר צוחקים הרבה.

והנה הם לפני. העיר העתיקה, בית כנסת האר"י, הסראייה, המצודה, המקווה והמאפייה, שאליה היו מביאים את סירי החמין ביום שישי ומוציאים אותם בשבת אחרי התפילה בבית הכנסת ולפני ארוחת הצהריים.

כשחזרנו עייפים אך מרוצים, כמו שכתבתי בחיבור שאחרי הטיול, שמעתי מאמי בפעם הראשונה שעבורה צפת היא גם סיפור של ילדות קשה מאוד, של עוני ושל רעב וגם של פרעות ואטבח אל–יהוד.

תמונה שלישית

באמצע חיי, לפני החגים, אני מגיע לצפת. הפעם לא לטיול. שכרתי בית אבן עם חצר פנימית ובאר וגפן ורימון, וכאן אני מתכוון להעביר את שנותי הבאות.

"צפת היא לא בשבילך", אמרה לי אמי. "זו עיר קשה עם אנשים קשים, ובכלל, מה יש לך לחפש שם?".

לא ידעתי מה. אבל דבר ראשון החלטתי לפקוד את הקבר של סבא שלי. כשביקשתי ממנה לדעת איפה נמצא הקבר, לא קיבלתי מאמי שום סיוע.

"לא תמצא אותו", היא פסקה. "כשהוא נפטר אסור היה לרדת מההר. קברו את המתים בחטף והקברים מפוזרים בלי שום סדר הגיוני".

בערב החג יצאתי לחפש את הקבר של סבא שלי. החלטתי שארד ואעלה בהר עד שאמצא אותו. זה היה יום שרבי שכמותו אפילו זקני צפת לא זוכרים. ירדתי ועליתי והזעתי ולקראת סוף היום התעייפתי. לא נורא, הרגעתי את עצמי, הרי אני מתכוון להיות פה הרבה זמן, אמשיך לחפש אחרי החגים. התחלתי לטפס אל ראש ההר, בהמון מדרגות שנקראות מעלות עולי הגרדום. יש לצפת שמות מקוריים למקומות שלה. יש בה שכונה שנקראת איביקור וכיכר המעיין הרדום ובית כנסת הצדיק הלבן וצומת נס קפה ובניין אשתם וגם כביש הרמזור, שאין בו רמזור אבל פעם היה.

אני סופר את המדרגות. נותרו לי עוד חמש. על המדרגה שלרגלי, בקצה השמאלי מונח ספר תהילים. פתאום ספר תהילים במקום שמעט אנשים, אם בכלל, עולים ויורדים בו. אני מרים את הספר ומחליט שזה רמז שנשלח במיוחד לי. אני עוזב את המדרגות והולך שמאלה. משוטט בין קברי אבן צבועים בסיד לבן וכחול, שפזורים סביבי. מנסה לפענח את הכתובות המטושטשות שהצבע שלהן דהה מזמן.

תמונה רביעית

"אמא, מצאתי את הקבר", אני צוהל בטלפון.

"אוי, נו, באמת", היא עונה לי, "בטח נפלת על איזה קבר והחלטת שזה הקבר". הצפתים, כך למדתי, הם מאוד ספקנים. קשה לשכנע אותם. עיר קשה. אנשים קשים.

אני קורא לה את מה שהעתקתי מהכתובת על הקבר.

"פ"נ יצחק בר' יוסף חיים ז"ל

נכד הרה"צ חיים

מטשרנוויץ זי"ע

כ"ג מנחם אב תש"ח

ת.נ.צ.ב.ה"

ואמא שלי, כמו בעלת בית שמתנצלת בפני האורחים על אי הסדר בביתה, אומרת לי: "אוי, לא נעים לי, הוא בטח נורא מוזנח. אתה מבין, בגלל שהמון שנים כבר לא הייתי שם". כמו אמא פולנייה. אבל צפתית.

"לזה ישנה לי רק תשובה אחת

אני מצפת. אני מצפת.

זה בי נדבק, זה בי נקלט

אני מצפת. אני מצפת"

(נתן אלתרמן) 