אחד הקטעים הבלתי נשכחים ב"הסנדק 2", דון קורליאונה מדבר עם המוציא לפועל שלו על אחיו שבגד בו. "אני לא רוצה שיקרה לו דבר כל עוד אמי בחיים", פסק. המסר הועבר. מיד לאחר שהאם נפטרה, האח נרצח. שורה זו מהדהדת בימים אלה, לנוכח הדיווחים כי ממשל אובמה הבהיר לרשות הפלסטינית שהוא יטיל וטו על כל החלטה אנטי-ישראלית שתובא בפני מועצת הביטחון של האו"ם לפני הבחירות לנשיאות, שיתקיימו ב-8 בנובמבר. גם כאן המסר הובן. הפלסטינים מתכוונים לפתוח במתקפה נגד ישראל במועצת הביטחון ב-9 בנובמבר, והאמריקאים לא יעצרו אותם.

מהדיווחים הללו ברור כי המשימה הדחופה ביותר שנמצאת על סדר היום המדיני של ישראל, היא לפתח וליישם דרכים להפוך לבלתי ישימה את כוונתו של הנשיא ברק אובמה לנקום בישראל באמצעות מועצת הביטחון. אין מקום למסעות שכנוע ושתדלנות בבית הלבן ובמחלקת המדינה. אובמה מחכה כבר שמונה שנים לפגוע בנו באו"ם.

אז מה עושים? מקום טוב להתחיל בו הוא בהפקת לקחים מהקרב המדיני שנערך בשבועות האחרונים מול אונסק"ו. ההחלטות של אונסק"ו - כמו אלו של העצרת הכללית של האו"ם - חסרות משמעות מהותית. אין להן משקל משפטי מחייב, והן בגדר הצהרות חלולות. המצב במועצת הביטחון שונה: להחלטות של הגוף המנהל של האו"ם יש משמעות משפטית, וחלקן אפילו יכולות לחייב את הצדדים הרלוונטיים.

היות שההחלטות של אונסק"ו אינן מחייבות, לא הייתה לישראל סיבה להעביר את המלחמה מהמישור ההסברתי והשתדלני למישור המעשי. היא השתמשה בהחלטות אנטישמיות כאמצעי להביך ולבייש את מדינות אירופה, ואולי כדי לקעקע את האו"ם, אבל לא מעבר לכך.

לנוכח תוצאות ההצבעה השנייה באונסק"ו שהתקיימה השבוע, על ההצעה הפלסטינית שמאשימה את ישראל בפגיעה במקומות הקדושים, נראה כי המאבק הישראלי היה מדוד ומושכל. הבכנו את האיטלקים ובכך ייתכן שהחלשנו את הקולות האנטי-ישראליים במשרד החוץ האיטלקי. זה הישג; קטפנו פירות מהפתיחה שלנו כלפי אפריקה. זה הישג; החלשנו את אונסק"ו עם הודעת מזכ"ל הארגון אירינה בוקובה כי היא פוסלת את ההחלטה המתכחשת לקשר בין ירושלים ליהודים. זה הישג.

עצם העובדה שלא הצלחנו להביס את הפלסטינים בהצבעה לא מפתיעה. הם בכל זאת חזקים מאיתנו בזירה המדינית. מדינות אסלאמיות וערביות, כמו גם מדינות אנטי-אמריקאיות כמו קובה ואנגולה, תומכות בהם באופן אוטומטי. אבל אסור לטעות, ההצבעה באונסק"ו לא הייתה ניצחון פלסטיני.

הפלסטינים יצאו מהמאבק באונסק"ו פגועים, לא מחוזקים. עצם העובדה שהם כתבו מכתב מאיים לחברי הוועד המנהל של הארגון יומיים לפני ההצבעה, מראה כי הם הבינו שהפופולריות שלהם בזירה הידידותית הזאת נחלשת. ממשלות שהיו בכיס שלהם, כמו הפיליפינים, כבר היו מוכנות לשמוע הצעות חלופיות, וללכת עליהן.

לנוכח זאת, כאשר מסתכלים על הזירה במועצת הביטחון באו"ם, עלינו להבין כי אומנם נטישת האמריקאים פוגעת פגיעה משמעותית בכוח המדיני המוגבל שלנו, אבל זה לא סוף הסיפור. נכון, אנחנו חלשים, אבל גם מדינות חלשות יכולות להתמודד עם קשיים מדיניים.

קחו לדוגמה את מרוקו. בחודש מרץ הגדיר מזכ"ל האו"ם באן קי מון את מערב סהרה, הנמצא תחת כיבוש מרוקאי, "שטח כבוש". מרוקו לא היססה ופתחה במתקפה חזיתית נגד המזכ"ל. המדינה החלשה רתמה את צרפת וספרד לצדה ומנעה ממועצת הביטחון להוציא הודעה תומכת בבאן קי מון, שנאלץ להתנצל על כך שהוא פשוט הכיר במציאות. לא ברור איזו עסקה רקמה רבאט עם פריז ומדריד מאחורי הקלעים. סביר להניח שהאיום הגלוי של המרוקאים, כי יפתחו את השערים להגירה מסיבית לאירופה, שיחק תפקיד.

לסבך את הזירה

נראה כי הפלסטינים, באמצעות מצרים, יגישו הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שתגדיר את ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון וירושלים כבלתי חוקית.

החלטה כזו תגרום לנו נזק משמעותי, ונשיא חדש יתקשה לתקן אותו. על כן המגמה שלנו צריכה לסבך את המצב ובכך לצמצם את מרחב התמרון של אובמה נגדנו. לפני שניגש לעניין, עלינו להעריך את המשאבים שעומדים לרשותנו כדי לבצע את המשימה.

עד כה ישראל נטתה להאמין כי הסברה היא מדיניות חוץ, אולם לא כך המצב. מה שמקדם מדינה בזירה הבינלאומית הוא לא הפרצוף היפה שלה. רוסיה תומכת בסוריה אף שאסד רוצח, משום שבתמורה היא מקבלת בסיסי צבא. הצרפתים תומכים במרוקו, כאמור, כדי למנוע הגירה המונית לתחומה.

כמו סוריה ומרוקו, גם לישראל יש מה להציע: מעמד משפיע בקונגרס האמריקאי, טכנולוגיה, גז טבעי. וכן, יש לנו היכולת להביך ממשלות באופן שיחליש אותן בקרב מגזרים שונים בתוך המדינה, בעיקר בקרב נוצרים מאמינים ויהודים. אשר לפלסטינים, כיום הם פחות פופולריים מאשר לפני עשור או שניים. אין להם מה להציע זולת איומים ואנטישמיות. אומנם שני הכלים הללו חזקים, אך הם לא בלתי עבירים.

כאמור, עלינו לסבך את הזירה באופן שיקשה על אובמה לפעול נגדנו. יש לשקול, למשל, לפעול להגשת נוסח החלטה מאוזנת וחסרת שיניים, המגנה גם את ישראל וגם את הפלסטינים. החלטה כזו יכולה לכלול ארבעה סעיפים: הדגשת הקדושה של הר הבית לעם היהודי וגינוי הניסיונות להכחיש את ההיסטוריה היהודית בהר הבית; גינוי הרשות הפלסטינית בגין מימון ועידוד טרור; קריאה לישראל לרסן את פעילות הבנייה שלה באזורים הנתונים למשא ומתן עם הפלסטינים; וקריאה לישראל ולפלסטינים לחדש מיד את המשא ומתן ביניהם.

ישנן כמה חברות במועצת הביטחון שעשויות להסכים להעלות נוסח החלטה כזאת בשלהי עידן אובמה, בתמורה לגזר כזה או אחר. למשל, הממשלה החדשה באורוגוואי או ממשלת ניו זילנד. נוסח החלטה מאוזנת כזו תכניס את אובמה לדילמה, אבל לא די בכך.

הלקח העיקרי מעידן אובמה הוא שאסור לנו לעצור בוושינגטון ולהסתפק בווטו האמריקאי. כדאי לנו לרכוש וטו נוסף, למשל מרוסיה. אבל את הווטו הרוסי לא נשיג דרך מעשי הסברה, אלא באמצעות מסחר במשאבים - כפי שעשה אסד. ישראל, כמובן, לא תעניק בסיס לרוסיה, אבל יש לנו קלפים אחרים לשחק בהם במשחק הזה, כמו מעמדנו מול הקונגרס האמריקאי.

פרטנר אפשרי לסחר חליפין? וולדימיר פוטין. צילום: רויטרספרטנר אפשרי לסחר חליפין? וולדימיר פוטין. צילום: רויטרס

ישראל יכולה להציע לוולדימיר פוטין עסקה: בתמורה להודעה על כך שרוסיה תתמוך רק בהחלטה מאוזנת, ישראל תשדל את הקונגרס האמריקאי לבטל את הסנקציות הכלכליות שהוטלו בעקבות התוקפנות הרוסית בחצי האי קרים. עסקה כזאת לא תפגע באינטרסים ישראליים וגם לא תפגע בארה"ב, שכן אין לאמריקאים סיכוי להוציא את פוטין מקרים. פוטין ירוויח מעמדה כזאת פעמיים: הוא יביך את האמריקאים ויקבל דחיפה כלכלית עם הסרת הסנקציות. אם נוסח החלטה מאוזנת יעלה להצבעה, ובוודאי אם הרוסים יתמכו בו, אובמה לא יהיה מסוגל לפסול אותו לטובת החלטה אנטי-ישראלית.