תפקידה של משטרת ישראל הוא להגיע לנורמליזציה מלאה על הר הבית, הכוללת עלייה חופשית של כל גורם הרוצה לבקר על ההר... מאידך, המשטרה אמורה לייצר איזונים לחופש זה, כנגזרת של הערכת מצב בכל רגע נתון, בשל הרגישות הרבה של ההר והפוטנציאל של התפתחות אלימות וטרור כנגזרת של האמור", כך כתבה משטרת ישראל בתגובה להמלצה שהוגשה השבוע לשר לביטחון הפנים, לחזור להתיר לח"כים לעלות להר הבית.

לא ידעתי כמה חוש הומור יש לדוברי המשטרה. כמו שנאמר: אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק מאוד. נורמליזציה? הצחקתם אותי. השימוש במילה הזאת בהקשר של יהודים על ההר הוא לעג לרש. בעוד למוסלמי יש על ההר ריבונות, אישור להתפלל (האם באיזשהו מקום בעולם מונעים ממוסלמי להתפלל? אפילו בבית כנסת כשטלית פרושה לרגליו), מסגד, בית ספר ואפילו מגרש שבו משחקים כדורגל; ליהודי יש שעות ביקור מצומצמות, שנלקחות ממנו בכל פעם שיש איום ביטחוני, חג מוסלמי או שניהם. זאת במקום מה שהיה אמור להיות: ריבונות ישראלית מלאה על ההר, וזמני תפילה מצומצמים למוסלמים.

כך, כשיהיה סיכון ביטחוני - ובואו לא ניתמם, ב־98% מהמקרים האיומים הם בדבר מוסלמים שרוצים לרצוח יהודים, ולא להפך - ייאלצו המוסלמים לרדת מההר, ובחגים יהודיים לא לעלות אליו בכלל. זו נורמליזציה. ליהודים אסור לקוד או למלמל בהר; אסור לתקוע בשופר או להתעטף בטלית; אסור להתפלל בקול. לו יכלו שוטרינו לבחון כליות ולב, היו עוצרים יהודים שהתפללו בלבם שהביזיון הזה ייפסק, ושעד שישוב ה' לדביר ביתו ולירושלים עירו ברחמים, שלפחות ישיב שוטרינו כבראשונה, ויפסיק להציב בהר קודשו דווקא את אלו החפצים בלבב שלם לעשות את המוות ליהודים העולים בו.

"כגר כאזרח יהיה"

באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, החליטה ממשלת ישראל להחיל ממשל צבאי על ערביי ישראל. החשש היה מגיס חמישי, פשוטו כמשמעו. אך סיום המלחמה לא הביא לביטול הממשל הצבאי, למרות ההתנגדות לו, מימין ומשמאל.

בין המתנגדים הבולטים היה מנחם בגין ז"ל. מסמכים המספרים את סיפור המאבק העיקש שתרם לביטול הממשל הצבאי לפני 50 שנה בדיוק, נחשפו השבוע על ידי מרכז מנחם בגין. "בעזרת מצב של מצור יכול לשלוט כל כסיל", אמר נפוליאון, ולאורך כל המסמך ניכר המאמץ שלקח על עצמו בגין, שלא ללכת בדרך הקלה ולהתמודד עם המורכבות.

בחר שלא ללכת בדרך הקלה, מנחם בגין. צילום: שמואל רחמניבחר שלא ללכת בדרך הקלה, מנחם בגין. צילום: שמואל רחמני

כיצד להתייחס לערבים החיים בתוכנו היא שאלה מהותית שהטרידה את מנהיגנו מאז ומתמיד: כגיס חמישי? להחליף את אום אל-פחם באריאל, כפי שחזר והציע אביגדור ליברמן ב"אל-קודס"? כאזרחים שווי זכויות וחובות? האם אפשר להתעלם מההיסטוריה המדממת בינינו או מהשיוך האתני-דתי של אויבינו או ממנהיגיהם השטים על ספינות בדרך לעזה? או אולי אפשר לכרות עמם ברית של שלום ותקווה לאחדות אמיתית, שותפות גורל ישראלית חדשה, כפי שמציע הנשיא ראובן ריבלין?

כך או כך, בגין נלחם קשות ומרות נגד הממשל הצבאי. במאמר מעיתון "חרות" שיצא לאור ב-1960 הוא כתב: "אין צריך לומר כי קיומו של ממשל צבאי סותר את עקרון שווי הזכויות האזרחיות. את העיקרון הזה לא היינו צריכים ללמוד מן האמונות של המאה ה־19, או מן האמונות של המאה ה-20. קבלנוהו, לפני כל העמים, ביום בו היינו לעם. הוא נחרת על לוח לבנו בפסוק 'משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה'".

וכך אמר בגין בכנסת: "קיומן של תקנות אלו מעלה סימן שאלה מעל זכויות היסוד של כל אזרח בישראל. וחופש שאול איננו חופש... היה צריך מזמן לבטל אותן כסמל השעבוד שלנו, כפי שכל אומה, המשתחררת מעול זרים, מבטלת את סמלי שעבודה. יוסיף כבוד למדינת ישראל, יוסיף כוח למדינת ישראל, יוסיף הכרת יציבות למדינת ישראל, יוסיף פרסטיז'ה בינלאומית למדינת ישראל - אם נבטל את הממשל הצבאי".

מתפללות לשוויון

כבר נטחנה עד דק, עד מיאוס, עד רתיעה סוגיית הנשים, ספר התורה והשילוב ביניהם, סוגיה שהגיעה לשיאה בשמחת התורה שחלה בשבוע החולף. כבר שנים שיש קהילות רבות שמרגישות מוכנות לתפילה ולקריאה בתורה שוויונית יותר. כלומר, הנשים מוכנות כבר מזמן, הגברים מתכוננים.

לדיון מתלווה הרבה דם רע ותחושת קיפוח שנמשכת אלפי שנים. הגברים הרוקדים מעבר למחיצה, השמחה הטהורה והמתפרצת כשהם חובקים את ספר התורה, בעוד הנשים מסתפקות בפירורי אהבתם; תחושת הקיפוח מהדהדת רחוק ועמוק לרצף ההדרה של האישה הדתייה במהלך חייה. בחג הזה פסעתי מעדנות לבית הכנסת עם שני בני, בבגדיהם הנקיים והמגוהצים (היה בוקר, זה מראה נדיר) ובידיהם דגל. מבית הכנסת נשמעה שירה א־די־רה. הילדים התרגשו מאוד והתחילו לרוץ לכיוון המבנה.

בעודי מלווה אותם במבטי, לכדה אותו בקצהו התגודדות נשית מעניינת. חשבתי כמובן שמדובר ברכילות עסיסית ואצתי לכיוון. אבל לא, הייתה זו תפילה וקריאה בתורה נשית לגמרי, עם ספר תורה תקני לחלוטין ולא כזה של גן ספיר, והנשים עלו זו אחר זו, חלקן קוראות חלקן עולות לתורה ומברכות. למרות ההתרגשות, קולן בוטח כאילו זה הנורמלי, כאילו מאז ומתמיד הן מכירות את טעמי המקרא.

גם בנותיהן עלו וקראו, ואישה אחת נתנה שם לבִתה במעמד הקדוש ההוא, והזמינו במיוחד את בן זוגה של היולדת פנימה ("כי כל כבודו של בן מלך פנימה", אמרו לו), ונבחרה כלת תורה וכלת בראשית, והדמעות בעיניים.

הייתה שמחה פשוטה בשמחת התורה הזאת, בלי אישה שתגיד "מגיע לי" ו"זה לא הוגן". בלי דגלים והפגנות, בלי התרסות. וזה היה מרגש כל כך דווקא משום כך, משום שזה היה פשוט ומתבקש וזורם כל כך.

לכן גם כשנשים קראו בתורה, המראה שבדרך כלל צורם לי משום מה, היה נאה כל כך בעיני ואוהב. הרגשתי לראשונה חלק אמיתי, שווה, רצוי ומקובל בדת הזאת, שיכולה להיות רכה ומחבקת כל כך, אם רק נרצה.