אחרי שנים רבות של ויכוחי סרק דמגוגיים בסוגיה המיותרת אם ספרי מתח לסוגיהם מוזמנים להצטופף תחת הסכך הקטן, הבדלני והיהיר של "ספרות יפה", נמצא פתרון מעשי לדיון. פתרון שאמריקאים אוהבים. בהנחה שלפעמים נדמה שאחד מכל עשרה אמריקאים יכתוב ספר שיגיע לדפוס, מסתבר שמה שלא עשתה האידיאולוגיה עשה הכסף. אסור להגזים בעניין הזה, אבל מי שעוקב כמוני אחרי מוספי הספרות והביקורות, אינו יכול שלא להתעלם מהנפח ההולך ומתרחב של ספרות מתח על המדפים האמיתיים והווירטואליים.
באותה מידה קשה להכחיש את תנועתה של הספרות האטרקטיבית הזאת אל עבר הקאנון הספרותי המרכזי, ואת העובדה שסופרי מתח הפכו לשמות החמים והמדוברים בענף; שהגדולים והמוכשרים ביניהם מריצים דמות ספרותית בסדרה של ספרים בכיכובו/ה; שהציפייה להיצע השנתי בסדרות הללו הפכה לכפייתית; ושהמחברים הצנועים הללו - לרוב עיתונאים, אנשי חוק וביון לשעבר - הרוויחו ממון רב, וכי המיני־ביוגרפיות הנדפסות בספריהם מעידות שהם מחלקים את זמנם בין חווה במונטנה, בית קיץ במיין, דופלקס במנהטן ודירה בפלורידה.
אחד מיתרונותיו הגדולים של הקינדל הוא שהנוסע הסקרן במושב לידך אינו יכול להציץ בעטיפת הספר ולראות מה אתה קורא. לפני 20 שנה נתקלתי בחוטמיהם הנישאים של חוקרי הספרות הממלאים את הטיסות לפריז או ללונדון. כעת הם אחים לנשק.
מותם בשנים האחרונות של רוברט ב. פרקר ואלמור לנארד, שניים מבכירי הענף שאפילו תורגמו לעברית (שלא בהצלחה, על פי עדות המו"ל שהסתכן בכך), הותיר חור גדול בחיי. מהחורים השחורים התרבותיים הללו המדגישים את תרומתם המקורית לז'אנר ואת החלק הרב שהיה להם בעיצובו. על המדפים הרלוונטיים בביתי מסודרים ספריהם של הנ"ל, צמודים וטמירים בעטיפותיהם הצבעוניות, ומחזקים את תחושת סופיותם.
נכון ששלושה סופרים שונים ממשיכים ברשות את סדרות ספנסר, ג'סי סטון והיץ' וקול, הסדרות שפרקר הריץ במקביל. אבל זה כסף קטן (גדול) בהשוואה להחלטה להטיל על פרקר לסיים את "פודל ספרינגס", שריימונד צ'נדלר הותיר ממנו ארבעה פרקים בלבד ולכתוב ספר המשמש כהקדמה ל"שינה הגדולה". ג'ו גורס, שמת לאחרונה וחיבר את "האמט", ספר שהוא אחד מאבות ז'אנר הבלש הפרטי ה־Hard Boil, שדשיל האמט הגדיר בתחילת המאה הקודמת, כתב גם את הספר "ספייד וארצ'ר", המציג את הבלשים השותפים בסן פרנסיסקו שאותם פגשנו ב"נץ ממלטה". יש לי ויכוח נוקב עם הסינדיקציה החמדנית הזאת לסופרים שאפילו אינם יכולים לנוח על משכבם בשלום. אבל השאלה הרלוונטית היא אם אני יכול להתעלם מהם או שסקרנותי גוברת על רתיעתי.
הגאות האיכותית בתחום מתרגמת עצמה לעיבודם של הספרים הללו לסרטים אחרי הפסקה גדולה בין המפרי בוגרט בתפקיד ספייד ופיליפ מרלו ורוברט מיצ'ם אחריו. בגילו המבוגר, טום סלק הוא שחקן בררן, אבל בסדרת סרטי ג'סי סטון, מפקד משטרת פרדייז, הוא דופק סרט טלוויזיה בשנה. החודש יוצא סרטו השני של טום קרוז בתפקיד ג'ק ריצ'ר, השוטר הצבאי לשעבר והנווד הנצחי מאת לי צ'יילד, וזאת אחרי שהראשון לא היה הצלחה מסחררת. דייב רובישו, סגן השריף מניו אורלינס מאת ג'יימס לי ברק, עובד פעמיים, כמו ספריהם של דניס ליהיין, טום קלנסי, צ'אק לוגן, סטיבן האנטר ורבים אחרים.
הז'אנר שנחשב לממזר שהוריו נטשו אותו בשמיכה בפתח של תחנת משטרה, הוא כעת אחד הז'אנרים הפוריים והנחשבים באמריקה ואינו עניין למבוכתו של איש. אין זה מפתיע כלל שלפחות מחצית מהספרים הללו נכתבים בידי נשים, ושהאלימות שהן מתארות אינה נופלת מזו הגברית ואף עולה עליה. "נעלמת" ו"הבחורה על הרכבת" החדש הם מהסרטים המדוברים של זמנם. אולי משום שהקינדל שלי מתפוצץ מספרים שרכשתי וטרם קראתי, ואולי משום שאיני מוצא דבר אטרקטיבי בספרות המתח הסקנדינבית שהפכה מפלטם של סופרים אלימים וציוריים במיוחד, טרם התפניתי. לי ברק, ג'ון קונולי, דון וינסלו, מייקל קונלי ורבים אחרים ממלאים את זמני להתפקע. בעיקר משום שרבים מהם מריצים סדרות שונות במקביל: קונלי מנהל את השוטר הוותיק הירונימוס בוש ואת בן דודו עורך הדין מיקי וולר. בוש הפך לסדרה באמזון, ומתיו מקונוהיי גילם את וולר ב"Lincoln Lawyer". לי ברק מריץ את רובישו ואת עלילות משפחת הולנד מטקסס לדורותיה. בגילו המתקדם הוא מגלה העדפה אוטוביוגרפית להולנד.
מה שהתחדד ברבות השנים היא התחושה שהמבוע הפנימי של המחברים הפך להיות סוג של גאווה גיאוגרפית (או טופוגרפית). אחרת קשה להסביר כיצד הפכה מדינה קטנה ודלילת אוכלוסין כמיין רקע לספרים רבים. גרי בויל כותב על העיתונאי החטטן ג'ק מקמורו. קונולי האירי העביר את הבלש צ'רלי פרקר מברוקלין לפורטלנד, ומיין שלו היא אחד המדורים היותר לוהטים של השאול, כולל פושעים נאצים שקיוו למות בשיבה טובה במדינה המרוחקת ממרכז העניינים. פול דוארון, שהיה עורכו של המגזין קל המשקל, "DownEast", בחר בפקח שמורה כגיבור שלו, והוא לא לבד. בוויומינג הנידחת מנהל סי. ג'יי. בוקס את הפקח ג'ו פיקט, וקרייג ג'ונסון את שריף וולט לונגמייר, הנמצא בעונה החמישית שלו בטלוויזיה. כמובן שניו יורק, לוס אנג'לס, וושינגטון ושיקגו, הן בירות פשע שבהן מתנהלים ספרים רבים. אבל הפזורה הגיאוגרפית כוללת את מינסוטה, ארקנסו, טקסס, קנטקי, פלורידה, ויסקונסין, סן פרנסיסקו ואחרות.
המפה בעמודים הפותחים אמורה לתת מושג מסוים על הפיזור הגיאוגרפי של הבלשים, השוטרים, עורכי הדין, העיתונאים, הטקסס ריינג'רס והמרשלים המלהקים את ספרות המתח על הז'אנרים השונים שלה. אני פסול מלהעיד כמה מהספרים הללו תורגמו לעברית כי אינני מעודכן. הייתי מהמר על פחות מחצי, ולפחות חצי מהחצי הן מהבחירות השגויות, הפחות מוצלחות ושאינן מייצגות את הספרות הזאת במיטבה. בעידן שבו הפכה ספרות המתח האמריקאית לאחד הז'אנרים שמנקז אליו את מיטב הכישרונות, לא ברור מדוע מתעקש המו"ל הישראלי להיצמד להרלן קובן.
כדי שיהיה לטקסט הזה היבט פרקטי מסוים, בחרתי לפרט באנגלית את שמות הסופרים שמצאתי חיוניים להנאתי, ואלה שמותיהם:
James Lee Burke, John Connolly, Craig Johnson, C. J. Box, Gerry Boyle, Robert Crais, Stephen Hunter, Ace Atkins, Denis Lehane, Michael Connelly, Lee Child, Chuck Logan, Steve Hamilton, Loren Estelman, Elmore Leonard, James Hime, Brian Freeman, Bruce DaSilva, Archer Mayor, Ross MaCdonald, Raymond Chandler, Dashiell Hammett, Robert B. Parker.
כדי לפלס דרך במבוך הלא מסובך הזה, לא צריך יותר מאשר לכתוב את שם המחבר בתיבת החיפוש באמזון, לקבל את הרשימה המלאה של הספרים שכתב ולבחור אחד שעלילתו נראית לכם, כדי להתוודע לאחת ההתרחשויות המסעירות בסיפורת האמריקאית העכשווית.