כסף. בשנים האחרונות עשיתי הרבה ממנו. למעשה הצמיחה הייתה כל כך חדה, עד שהמסים החודשיים שאני משלם כיום גבוהים יותר מהמשכורת שהייתה לי לפני חמש שנים. קניתי כל מיני דברים בכסף הזה, ועכשיו יש לי חיים עתירי מוצרי חשמל מתוצרת גרמניה ויפן. הבית שלי הפך לבית מקדש למותגים, ובאחת המגירות שבחדר העבודה אני שומר קלסר שבו מתויקות שלל תעודות האחריות של המכשירים השונים. זה קלסר עבה מאוד.  בזמן אמת לא הבחנתי בכך, אך ככל שריפדתי את חיי במוצרים ובמותגים לא עיביתי רק את הקלסר אלא גם את שכבות האגו שלי עצמי. במהלך הנסיקה הסוציו–אקונומית שלי הפכתי לאסיסטנט של האגו שלי.

ככל שצברתי יותר רכוש, כך רציתי עוד רכוש ונעשיתי יותר רגיש לרכוש של אחרים. בנקודה מסוימת שמתי לב שאני מגיע לבתים של אנשים ואוטומטית סורק את הציוד, מכשירי החשמל, בעיקר במטבח, ואת האוטו בחניה, ועורך השוואות מי מצויד יותר: הבית שלי או הבית שלהם. נשאבתי לתחרות הזו שנערכה אצלי בראש.

התחרות הזו היא אכזרית במיוחד, מסוכנת אפילו, וגורמת לך לעשות דברים פזיזים כמו למזער את סכום החיסכון החודשי לטובת הגדלת המזומנים השוטפים לתחזוק בולמוס הרכישה הכללי והשתתפות במרוץ אל עבר הפוזה והדאווין.

במקרה נתקלתי לא מזמן בתוכנית טלוויזיה שבה גיליתי את הטרגדיה הכלכלית של רבים משחקני ליגת הפוטבול המקצוענית בארצות הברית. אורך הקריירה הממוצע של שחקן פוטבול מקצועני ב–NFL הוא 3.3 שנים בלבד, ובמהלכן הוא מרוויח מיליונים (השכר הממוצע בליגה הוא 1.8 מיליון דולר לעונה). מתברר שרבים מהם מאבדים כיוון בחסות הכסף הגדול שהם מרוויחים ומתנהלים כקמיקזות פיננסיים. במהלך תקופת השפע הם קונים אחוזות ורכבים בלי חשבון, וכשמגיעה הפציעה שמאלצת אותם לפרוש (ובפוטבול האגרסיבי הפציעה הזו מגיעה מהר מאוד) הם לא ממש יודעים איך להסתגל למצב החדש, ואז מתחיל הבלגן. חלק אפילו מתאבדים.

כשצפיתי בתוכנית הבנתי טוב מאוד את נקודת המשבר, את המשוכה שגורמת לנפילה הגדולה. המשוכה הזו היא בעצם חלק בלתי נפרד מהפרדוקס הגדול של הנסיקה הפיננסית, שלפיו ככל שרמת החיים שלך עולה - במקום שיהיה לך יותר שקט ושלווה ותוכל ליהנות מהחיים, אתה זוכה לחיות בחרדה הרבה יותר גדולה, והראש שלך הרבה יותר רועש בגלל דבר אחד עיקרי: הפחד הכרוני לרדת ברמת החיים. אין דבר מפחיד מזה. ואתה מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. הכל.

הקטע הזה די מדהים. לפני עשר שנים הייתי במצב שבו חשבונות הבנק שלי עוקלו על ידי ההוצאה לפועל והייתי אוסף עשרות אגורות בשביל לקנות קופסת סיגריות. ושרדתי את זה. היום אם תגידו לי לחזור למצב שהוא יותר טוב מזה שהייתי בו לפני עשר שנים, אך הרבה יותר ירוד מהמצב שלי עכשיו, אני אתחרפן. לא חושב שאוכל להחזיק מעמד.

אנסה להיות יותר מדויק ופרקטי וכן: אם נניח עכשיו תגידו לי שאני צריך לעזוב את צפון תל אביב לכיוון הפריפריה, לבניין דירות אפרורי, ושאני צריך להתחיל לנסוע באוטובוסים ולא אוכל להרשות לעצמי לרכוש לילד מינוי לג׳ימבורי ולקאנטרי - אני לא יודע איך אתמודד עם זה. בעצם אני כן יודע, כי זה עבר לי בראש כשניצבתי מול בעיות פיננסיות פוטנציאליות - אשקול ״פתרונות יצירתיים״ כמו להתחיל להעלים מסים, או לעשות דברים שמותחים את גבולות המוסר והכבוד העצמי שלי בשביל כסף. הכל בשביל להמשיך לתחזק את רמת החיים שהורגלתי אליה. האגו שלי לא ייתן לי להתחיל לנסוע באוטובוסים, או להתמודד עם סיטואציה שבה הבן שלי ישאל אותי למה ליונתן מהגן שלו יש מינוי לקאנטרי ולנו אין.

זה באמת מדהים הקטע הזה. אדם יכול להיוולד עני ולהישאר כך כל חייו ולשרוד, אפילו להיות שמח בחלקו, אבל אם יטעם את טעם הכסף ויעלה ברמת החיים, הוא יתקשה מאוד לרדת בחזרה למצב המקורי שלו. הירידה הזו היא הדבר הכי קשה שיש. האגו שאתה מטפח בנסיקה למעלה מונע ממך את היכולת לרדת בחזרה. אולי אגו זו מילה מכובסת מדי: החזירות שאתה מטפח בנסיקה למעלה מונעת ממך את היכולת לרדת בחזרה.

הפעם הראשונה שבה שמעתי על מישהו שהתאבד הייתה כשהייתי נער. גרתי אז במושב הדרומי שבו גדלתי, ויום אחד ההורים שלי סיפרו לי שהשכן שלנו תלה את עצמו ברפת. כמובן שמיד ניסיתי להבין מה גרם לו לעשות את זה. הורי הסבירו לי שהוא נכנס לחובות גדולים והיה צריך למכור את המשק שלו.

אני זוכר בבירור שלא הצלחתי להבין את זה. איך יכול להיות שמישהו יתאבד בגלל דבר חומרי כמו כסף? זה בסך הכל כסף. יכולתי להבין את הקונספט שבן אדם יתאבד בגלל אהבה או דיכאון. זה נראה לי הגיוני. אבל בגלל כסף?

מאז גדלתי והחיים חספסו אותי. היום אני יודע שכסף חזק יותר מרוב הכוחות ביקום (כולל אפילו כוח האהבה) ושהוא בקלות יכול להביא אותך למצב שבו אתה קם בבוקר, נועל מגפיים, יוצא מהדלת האחורית של הבית, הולך בכבדות לכיוון הרפת, מוריד את החגורה מהמכנסיים, קושר אותה לגרונך, עולה על כיסא, תולה את החגורה על קורה, בועט בכיסא הצדה וצונח אל מותך.