סיפור מעצרם ברשות הפלסטינית של כמה מתושבי הכפר ואדי ניס בעוון ביקור שערכו בסוכתו של שכנם - ראש מועצת אפרת, עודד רביבי - עבר כאן בשקט יחסי. רביבי, מצדו, ניסה להרעיש שמים וארץ כדי לדאוג שלא יאונה להם כל רע, אבל איכשהו הסיפור הזה לא הצליח לקבל מקום של כבוד על סדר היום. מרתקת עוד יותר העובדה שהדרמה הזו לא הצליחה לגרות אפילו את בלוטות זכויות האדם של ארגוני השמאל, אלה הנוהגים לעשות בימי שגרה קולות של מי שמתעניינים בשלומם של הפלסטינים החיים לצדנו.



למה זה קרה? עוד רגע נחזור לזה. קודם לכן צריך לספר שמערכת היחסים שנרקמה במהלך השנים בין תושבי אפרת לשכנים הפלסטיניים שלהם היא מערכת חריגה ומעניינת. תושבים באפרת אספו תרומות להקמת בית ספר וגן ילדים אצל שכניהם, ומפעילים גמ"ח של בגדים בעבור תושבי ואדי ניס הסמוך. רופאים יהודים מטפלים בהתנדבות בפלסטינים שלצדם. תושבת אפרת תרמה לאחרונה טיפולים פסיכולוגיים לילדה פלסטינית שאחותה התאומה נדרסה מול עיניה, בעוד תושבת אחרת מארגנת בימי הפיגועים הקשים חוג צילום משותף לילדי אפרת וילדי ואדי ניס.



עודד רביבי, מצדו, הקפיד בעבר להכין במחסנים שלו מכלי מים לחירום לטובת השכנים הערבים. המוכתר השכן, מהצד שלו, דאג לצלצל כשאנשיו זיהו תנועה חשודה באישון ליל בכיוון הישוב היהודי. רביבי וחבריו ביקרו את השכנים הערבים ביום חגם. הפלסטינים, בתורם, הגיעו כאמור בחג הסוכות לאותו ביקור גומלין שהוביל למעצר של כמה מהם ברשות הפלסטינית.



איפה "בצלם"?


לכאורה, הראשונים שהיו צריכים להשמיע את קולם שנייה אחרי המעצר, היו ארגוני השמאל וארגוני זכויות האדם וכל ה"בצלם" שבעולם. גם כי מישהו אמר לנו שהם דואגים לזכויות האדם של הפלסטינים, לחייהם ולשלומם, אבל בעיקר משום שהם מספרים לנו כל הזמן שהם רוצים שיתוף פעולה ודו-קיום ושלום, ובניגוד לרוב אנשי הימין הם אפילו מאמינים שאפשר לעשות את זה ושיש עם מי לדבר. והנה, באפרת זה באמת קורה. חלקית. בקטנה. אבל קורה. פלסטינים מזה ומתנחלים מזה מצליחים לשתף פעולה. לעזור זה לזה. ללחוץ יד. להגיע לביקורים אחד בביתו של השני.



לכאורה, היה אפשר להניח שרגע אחרי שהתברר שעודד רביבי עומד לארח בסוכה את תושבי הכפר הסמוך, הוא יקבל טלפון מכמה ארגוני שמאל שמבקשים להצטרף. הרי זה מה שהם הטיפו לנו כל השנים. אל תסתכלו על הפלסטינים כאויב, הם לימדו אותנו. הם שכנים. "זהו האויב שלך", שר שלום חנוך, "בדיוק כמוך".



מזכ"ל בצלם נואם לפני מועצת הביטחון. צילום:צ'לסי ברלין, בצלם USAמזכ"ל בצלם נואם לפני מועצת הביטחון. צילום:צ'לסי ברלין, בצלם USA



אז למה לא שמעתם את הקול שלהם? פשוט מאוד. כי בניגוד למה שאולי נדמה ממבט ראשון ובעיקר ממבט תמים, הדו-קיום הזה מאיים על השמאל הקשה. הוא לא טוב לו. כי הדו-קיום הזה הוא ההוכחה שאפשר לחיות ביחד, והשמאל הישראלי איננו מעוניין בחיים יחד. הוא מעוניין בעימות. כי עימות נושא איתו, לפחות לכאורה, את ההבנה שצריך להיפרד. ישראלים לפה, פלסטינים לפה. מדינה לנו, מדינה להם. וכמדיניות, הרצון להקים כאן מדינה פלסטינית, כך נראה, חזק אצל רובו של השמאל הרבה יותר מהרצון לחיות כאן בשלום.