החגיגה הגדולה של שבוע הצביעות הלאומי

צביעות מס' 1: צייתנות או נמות - מיני צונמי הכה בחופי ישראל השבוע, השרה איילת שקד הודיעה כי היא עומדת לפעול למען מינוי שופטים ליברליים לבית המשפט העליון. לא אלאה אתכם בפרטי השינוי המוצע, כי מה שחשוב הוא השורה התחתונה: השרה שקד נבחרה על ידי רוב העם לעשות את רצון העם; בניגוד לשופטי בית המשפט העליון שרומסים את רצונותיו, כי הם חושבים שהם יודעים טוב יותר.

לדעת שקד יש למנות שופטים שיכירו גם בבית המחוקקים הנבחר ובהחלטותיו, ובעיקר, שיידעו את מקומם במערכת הדמוקרטית של הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים.

הדמוקרטים מסתערים לא רק על הבחירות לנשיאות אלא גם על הסנאט, כי הוא זה שיחליט, יחד עם הנשיא, מי יהיו שופטי העליון. האמריקאים מבינים ששינוי פניו של בית המשפט העליון הוא צעד הכרחי במשילות. גם שקד מבינה את זה. כל השאר גם כן מבינים את זה, אך בוחרים לנהוג בצביעות בעודם שופטים את שרת המשפטים על כך שהיא פועלת בדיוק כפי שמצופה ממנה ועושה את תפקידה.

"אין דרך ששרת המשפטים איילת שקד אינה נוקטת במהלך ניסיונותיה להגביר את הפוליטיזציה בבית המשפט העליון", פתח מאמר המערכת הארסי של "הארץ" ביום רביעי. "שקד אינה מעוניינת בדיאלוג, לא בהסכמות ובוודאי שלא בהרכב מאוזן. היא רוצה בית משפט צייתן, שבו יכהנו משפטנים המבקשים לרצות בכל מחיר את גחמות הממשלה. היא מזהה הזדמנות לשנות באבחה אחת את פני המוסד המרכזי במדינה, המשמר עדיין משהו מצביונה הדמוקרטי והליברלי של ישראל, לצד שמירה על זכויות אדם ועקרונות דמוקרטיים בסיסיים". כלומר, בניגוד לממשלות השמאל שמינו שופטים שמאלניים, שקד מעיזה לפעול למען מינוי שופטים ימניים. חוצפה שכזאת. 

 רק אנשי שמאל רדיקלי מניחים שגושי ההתנחלויות לא יישארו בידי ישראל גם בהסכם מדיני מדומיין. אנשים אזוטריים אלו מניחים שכתבה, כפי ששודרה בחדשות ערוץ 2 על "רכבת ההתנחלויות", היא מאוזנת וראויה. בכתבה הוצגה תוכניתו של שר התחבורה ישראל כץ לסלול מסילה של הרכבת הקלה גם מעבר לקו הירוק, כמה קילומטרים לתוך יישובי בנימין מצפון לירושלים, ולבנות תחנות בגבעת זאב ובאדם. רק שבכתבה לא הראו יישובים מבוססים אלו, שבהם חיים אלפי אזרחים, אלא תמונת רחפן של מאחז פזור־קרוואנים, כאילו הרכבת המיוחלת תצפור גם ברחובותיו המאובקים.

בגלגלצ נוהגים לעדכן את המדינה בכל שיהוק בנתיבי איילון או בכביש החוף, אבל מי יודע שם על הפקק הארוך מנשוא שנוצר בוקר בוקר בכביש המנהרות ובמחסום חיזמא? זה לא מעניין אף אחד, כי זה פקק של מתנחלים, ולתקועים בפקק אין ברירה.

המלצה לנסוע בדרכים חלופיות תביא כמה מתנחלים שנמאס להם לכלות את ימיהם בפקקים בכניסה לירושלים להיכנס לשטחי A. החלטה שכנראה תעלה בחייהם. אין דרכים חלופיות. יש דרך אחת, והיא פקוקה. צפצוף המכוניות מתערבל בצפצוף של ממשלות ישראל לדורותיהן, כשזה נוגע ל"חיים עצמם" של המתנחלים. 

אז בא השר כץ ושרטט מסלול לרכבת הקלה, והעז לחצות את הקו הדמיוני ולהסיע בעדו קטר וקרונות. למה? ככה. כי הוא שר לאומי בממשלה לאומית ואמור לשרת את אזרחי המדינה. אני מקווה שבהמשך הוא גם ירחיב את החזון, והרכבת תגיע לאפרת.

המשמעות של כל אלו היא מדינית, פוליטית ובעיקר תחבורתית. השר כץ עושה את מה שלא השכלנו לעשות בתחילת עידן ההתיישבות: הוא מכנה את ההתנחלויות בשם האמיתי שלהן - פרברים. כי כאלה הן ברובן: תקוע נמצאת במרחק 12 דקות נסיעה מירושלים, עפרה במרחק 25 דקות, וכפר אדומים ממוקמת 15 דקות מירושלים. רוב תושביהן עובדים בירושלים, לומדים ומבלים בה. תושבי השומרון מתייחסים כך לתל אביב או לפתח תקווה. השיח סביב ל"עתיד ההתנחלויות" יישמע אחרת לגמרי, אם נתרגם אותו ל"עתיד הפרברים". אפילו אמריקאים יבינו את הבעייתיות בניתוק הזה. 

ועוד מקרה מובהק של צביעות מבחילה שנתקלנו בו השבוע: ההתחסדות בכל הנוגע לרשימה המשותפת. תזכורת לפרקים הקודמים: נציגי הרשימה הערבית לא השתתפו בהלווייתו של שמעון פרס. למה? לא יודעת. לא בא להם טוב. טעות יחצנית ללא ספק, אבל לא מעבר לכך.

אך במדינתנו יש ציווי־על המחייב את כולם ליישר קו. הוא נוגע רק לכנופיית אוסלו ואומר: כל אישה ואיש יכבדו ויוקירו את זכרם של פרס ויצחק רבין, יעמדו בצפירה, לא יחשבו או יעזו לומר דברי ביקורת עליהם, כי אנחנו יודעים מה קרה בפעם הקודמת שהם לא סתמו את הפה.

הרשימה המשותפת לא הסכימה להתיישר על פי הצו הזה, ולכן חברי קואליציה ואופוזיציה לא נכחו בהצעת אי האמון שהציעו בפתיחת מושב החורף של הכנסת. כמה צבוע.