1. טיל מונחה. שלומית פרגו־ברנע היא היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה משנת 2003. קודם לכן הייתה שנתיים היועצת בפועל, ושלוש שנים סגנית היועץ המשפטי של המשרד. כבר 18 שנים היא שם, תשע האחרונות תחת בנימין נתניהו. היא משרתת ציבור כמעט אלמונית, צנועה, מתרחקת מתקשורת, נחשבת למבינת עניין ומקצועית. נדמה לי שמעולם לא התראיינה. ככל הידוע לי, היא גם לא מקיימת קשר כלשהו עם עיתונאים. גם לסיפור הזה לא הסכימה להגיב. מישהו מטעמה ניסה לשדל אותי לא לפרסם אותו. "פיקוח נפש", הוא הסביר. צודק.

ביום ראשון, 23 באוקטובר, ערב החג השני של סוכות, חגג ראש הממשלה את יום הולדתו. הציעו, למי שהציעו, שהחגיגה תידחה לאחרי החג, כדי שלא יהיה צורך להביא אנשים מהבית (זה לא אמור היה להיות יום עבודה), אבל ההצעה נדחתה. ביבי ושרה מתעקשים לחגוג בערב החג, וכך יהיה. הכתב הפוליטי של גלי צה"ל, מיכאל שמש, דיווח באחד מציוציו כי בגלל בעיית תקציב נאלצו כמה מהמנקות להביא מהבית עוגות. על פי דיווחים אחרים, המוכחשים, הליכוד השתתפה במימון התקרובת העשירה למדי שהוגשה לנוכחים. עד כאן שום דבר מיוחד.

פרגו־ברנע הוזמנה לאירוע רק לילה קודם, בשעה מאוחרת. ברגע האחרון. זה היה, כנראה, מארב מתוכנן. כשבני הזוג נתניהו הגיעו, הבחינה בה רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו, והתבייתה עליה "כמו טיל מונחה", בלשונו של אחד הנוכחים. היא ניגשה ליועצת המשפטית של המשרד והתנפלה עליה בגערות רמות, ארוכות ומפורטות, לעיני כל. החדר היה גדוש בעשרות אנשים והסצינה ארכה כחמש דקות.

פרגו־ברנע. "הסתכלו עלי באמפתיה" צילום: אבי אוחיון, לע"מפרגו־ברנע. "הסתכלו עלי באמפתיה" צילום: אבי אוחיון, לע"מ

היו שם גם נבחרי ציבור, שרים, חברי כנסת, עסקנים בכירים, בעלי תפקידים. לשרה כל זה לא הזיז. היא ניצבה מול פרגו־ברנע ושאגה עליה במשך חמש דקות ארוכות, ללא הפסקה. אף אחד מסביב לא ידע מה לעשות עם עצמו. ראש הממשלה המתין בסבלנות עד יעבור זעם. כשהזעם עבר, האירוע נמשך כרגיל ומצעד של גמדים נשא שורה של נאומי חנופה נוטפי דבש על נפלאותיהם של בני הזוג המלכותי, כאילו כלום.

פרגו־ברנע כבר לא הייתה שם. היא אספה את תיקה ונמלטה מהחדר מיד לאחר שהסתיים ה"טיפול" המיוחד שעברה. מאז היא מנסה להתאושש מההלם. זה לא שהיא לא עברה חוויות כאלה בעבר, עם הגברת, אבל זה אף פעם לא קרה באירוע פומבי.

אחד מחבריה הקרובים של פרגו־ברנע קיבל ממנה מסרון בזמן אמת, מתוך התופת עצמו. הנה הנוסח, פחות או יותר: "הייתי היום ביום ההולדת של ראש הממשלה בלשכה", כתבה פרגו־ברנע, "האולם היה מלא אנשים. חברי כנסת, שרים, פוליטיקאים ואחרים. הגיעה רעיית ראש הממשלה, ראתה אותי והתנפלה עלי לפני כולם על כך שאני הורסת להם את הבית כי אני לא מאשרת לה דברים, והוצאות, על שאני לא מאשרת לה ליווי צמוד של לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), היא אמרה שאני מאמללת את ראש הממשלה, ואיימה שהיא תתבע אותי באופן אישי. היא טענה שנאלצה לשלם מכיסה לבורובסקי בעניין דוח מבקר המדינה, כי לא עברתי סעיף סעיף איתה על טיוטת הדוח, והיא הודיעה לי, לעיני כולם, שאני חייבת להשתנות".

הידיד של פרגו־ברנע ענה לה במסרון וניסה לחזק את ידיה. "כולם הסתכלו עלי באמפתיה ובהשתתפות", כתבה פרגו־ברנע, "אמרו לי שאני מסכנה, והרגיעו אותי שהיא מתנפלת וצועקת על כולם ושלא אקח ללב, שאמשיך לעבוד כרגיל".

אחד מעדי הראייה סיפר ל"מעריב" השבוע שאף אחד לא ניסה להרגיע את הגברת נתניהו או להרחיק אותה מהמקום. כולם פשוט התרכזו בעניינים אחרים ובנקודות דמיוניות בחלל, עד שזה ייגמר. זו תרגולת ידועה במשרד ראש הממשלה ובמעונו. כשפרגו־ברנע ניסתה לענות בכמה מילים על סדרת ההאשמות שהוטחו בה, התגוללה עליה מיד הרעיה ואמרה ש"כולם אומרים שזו את שלא מאשרת את ההוצאות", והודיעה לה חגיגית: "את הורסת לי את הבית, בגללך הבית שלי מתפרק, את חייבת להשתנות!". בסוף, כשתש כוח הסבל של פרגו־ברנע, היא פשוט קמה וברחה משם.




2. הפחד מחלחל

אין שום דבר מיוחד בסיפור הזה. סביב משפחת נתניהו מתרחשים עשרות אירועים כאלה בכל חודש. חלק מהם יצאו בפרשת המעונות א' (מני נפתלי), חלק במעונות ב' (גיא אליהו), חלק אצל ויויאן פרץ או כל אומלל אחר שנקלע אי פעם לסביבה שאמורה להיות השקטה והסטרילית ביותר במדינה. קוראי הטור הזה זוכרים בוודאי את "נזיפת הצעקות" הלילית שספגה מוניק בן־מלך במהלך צוק איתן מהגברת נתניהו, לאורך יותר מ־30 דקות. מי ששמע את השיחה הזו משוכנע שאו שהיא תודלקה בכמות מסחרית של אלכוהול, או שככה זה בא לה טבעי (מה שמדאיג אף יותר).

ובכל זאת, מה שכן מיוחד במקרה הנוכחי של ההתנפלות על פרגו־ברנע הוא העובדה שחלפו כמעט שבועיים והוא נותר עלום. אף על פי שהוא אירע לעיני עשרות עיניים ואף שהוא דלף וחלחל ועשה את דרכו למקומות רבים, לא נמצא עיתונאי אמיץ שיפרסם אותו. אני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה. גם אני, כפי שהעדתי לא פעם, מצנזר סיפורים מהסוג הזה בשנים האחרונות. החבטות שסופגת התקשורת מידיו של ראש הממשלה ומידי שליחיו הנלעגים (דוד ביטן, יואב קיש ויואב הורביץ זו הכנופיה הנוכחית שמנסה לסגור את תאגיד השידור), ההסתה ההולכת וגוברת, הסימון האישי של עיתונאים, התגובות החולניות (ע"ע תגובת ראש הממשלה לתחקיר שמתפרסם היום ב"הארץ"), האלימות המשתוללת ברשת והפיכת עצם הביקורת על המשפחה המלכותית ללא לגיטימית, כל אלה עושים את שלהם. הצלחת, ביבי. אנחנו מ־פ־ח־ד־י־ם.

אבל לא רק אנחנו. ביום ההולדת המדובר נאמו מאורות כדוד ביטן, אופיר אקוניס וצחי הנגבי, והתחרו זה בזה בסופרלטיבים שהעניקו לנתניהו ורעייתו. ביטן איחל לנתניהו לחגוג גם את יום הולדת 70 באותו מקום ובאותו תפקיד, אקוניס דיבר על "עשר השנים הראשונות" והביע תקווה לעשר נוספות "לפחות", הנגבי עלה על שניהם ביצירתיות דביקה. יובל שטייניץ האומלל לא התבקש הפעם לשאת דברים. כל הנ"ל חזו גם בסצינה שחוותה היועצת המשפטית של המשרד, והחרישו. בפעם הבאה שיקרה משהו הקשור לרעיה או למשפחה, הם יעלו לשידור וידברו על ה"רדיפה" שסובלת רעיית ראש הממשלה, על כך שמדובר ברכילות זולה ובסיפורים מופרכים, בעודם יודעים את האמת במערומיה. יודעים ושותקים. גם הם מפחדים.

הסיפור שסופר כאן אינו בגדר רכילות. רעיית ראש ממשלה עומדת וצועקת על משרתת ציבור ומאיימת עליה בפומבי בנושאים הקשורים למילוי תפקידה, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. איפה היועץ המשפטי לממשלה? איפה שומרי הסף? מי שמאפשר לראש הממשלה להתקשר לפרקליטה בכירה ולגעור בה על דרך ניהול ההגנה בתביעות שהגישו אבות הבית השונים, ימצא אחר כך את אשתו מתנפלת על יועצת משפטית בכירה.

הסיפור הזה מחובר בטבורו לטרלול הכולל האופף את פעילותו של ראש הממשלה בישראל, כולל התקפת האמוק על תאגיד השידור הישראלי, שמבוססת על פרנויה אובססיבית, מתודלקת ברסיסי שמועות, חצאי אמיתות ועלילות שונות. ב"הארץ" מתפרסם היום תחקיר על האובססיה של ראש הממשלה לשלוט בכל אמצעי התקשורת בישראל. הוא נפתח בשיחת טלפון שערך נתניהו בעיצומו של יום הבחירות בשנת 2015 לעיתונאי בכיר מאוד, שלא האמין למשמע אוזניו: ראש הממשלה סיפר לו שהוא הולך להפסיד בבחירות בגלל מזימה חובקת עולם של הממשל האמריקאי וקבוצות שמאל בישראל, שהביאו לכאן תוכנות מחשב המתמחות באיתור בוחרים וגניבתם. נתניהו היה רציני לגמרי ושרטט בקור רוח את היקף התוכנית הבינלאומית הזו ואת השיטה, והטיח בעיתונאי שזה חמור מאוד שהתקשורת לא עושה שום דבר כדי לחשוף את זה.

אין לי ספק שנתניהו האמין בכל לבו בכל מילה שאמר. אני מקווה שזה לא מצחיק אתכם. הוא גם מאמין ש"נוני" חטף את תאגיד השידור ובכל שאר המעשיות שמוכרים לו.

השבוע נתקל נתניהו במגבלות הכוח. משה כחלון החליט לבלום, זמנית, את הדהרה המטורפת לביטולו של החוק שזה עתה חוקק להקמת תאגיד שידור ציבורי ראוי בישראל. כרגע עוד אי אפשר לברך על המוגמר. המערכה טרם הוכרעה. נתניהו ירד למדרון אחורי להתארגנות. הטרפת שפקדה אותו בעניין התאגיד לא חלפה. אין בסביבה מי שייגש אליו, יניח יד מבינה על כתפו ויגיד לו, אדוני ראש הממשלה, תירגע. אין מזימה לגנוב לך את התאגיד. אלה לא באמת אנשים של נוני. אתה מדמיין, בדיוק כפי שדמיינת תוכנות־על זדוניות שהממשל האמריקאי שלח לכאן לגנוב לך את הבחירות, וכמו שראית את החיילים הבריטים בירושלים.

התאגיד הטרוגני, יש בו עיתונאים מכל הסוגים, מנהיגים אותו שני אנשי המקצוע הטובים והנקיים בישראל, השפעתו הציבורית בשלב הזה מינימלית, ויעברו שנים ארוכות, אם בכלל, עד שיכבוש לעצמו נתח על מפת התקשורת. אז בשביל מה כל האנרגיה הזו? לשם מה מלחמת השמד הזו? מדוע אתה משסה איש באחיו, הורס את מה שנותר מעצביהם של עובדי רשות השידור הישנה, מערער את שנתם וחלומותיהם של המאות שכבר עובדים בתאגיד ומטרלל את המדינה כולה? מדוע, ביבי? מה עובר עליך? זה באמת מה שחשוב עכשיו? הרי חלק ניכר מהתקשורת כבר שייך לך.

עכשיו שלדון מתכנן לקנות גם את "גלובס". אם הוא יקנה כל כלי תקשורת שיפשוט רגל בשנים הקרובות, תוך זמן קצר כולם יעבדו אצלו, כלומר אצלך. מאיפה החרון הזה שפקד אותך? מניין צץ מסע הנקם הזה, ועל מה? להזכיר לך מה עשתה התקשורת לאהוד אולמרט ואיך זרקה אותו מלשכת ראש הממשלה לאחר מסע ייסורים פומבי אינסופי? להזכיר לך מה עבר בזמנו על אריאל שרון עם החקירות המשטרתיות? על אהוד ברק? אולי די?

מטעמה של משפחת נתניהו נמסר בתגובה: "בן כספית רודף את רעיית ראש הממשלה באופן זדוני ואובססיבי כבר מעל 20 שנה. מיותר לציין שכל תיאור של כספית לגבי מקרה כלשהו, הנוגע לשרה או לבנימין נתניהו, הינו מעוות מן היסוד על ידי השנאה הבלתי נלאית שלו לראש הממשלה ולרעייתו".




3. כחלון יודע

כחלון בסך הכל מנסה לחזור הביתה בשלום. כלומר להמשיך להתמקד בניסיון לעמוד בהבטחת הבחירות העיקרית שלו בעניין בועת הנדל"ן. השבוע הוא היה קרוב לטריקת דלת. הוא כבר טרק פעם את הדלת על האצבעות של נתניהו ולא צריכה להיות לו בעיה לעשות את זה פעם שנייה.

לדוד ביטן הוא בכלל לא חזר. מבחינת כחלון, ביטן הוא בכלל נציג של השוק האפור בליכוד. יואב קיש, סנשו פנשה מזדמן אחר, קיבל ממנו שטיפה. קיש ניסה להציג לכחלון את ה"תוכנית" לקיצוץ תקציב רשות השידור המיועדת לרבע את המעגל ולהוכיח לאוצר שביטול התאגיד לא יעלה כסף, אבל כחלון נתן לו בראש. הוא כתב את ספר הטריקים והשטיקים שקיש וביטן מנסים ללמוד עכשיו. כשקיש דיבר איתו על הפיטורים ברשות שיאפשרו לקצץ בתקציב, כחלון שאל אותו "מה עם השי"ן ת"וים"?

קיש לא ידע על מה השר מדבר. ש"ת אלה שוברי תשלום, ביאר כחלון, אתה יודע שחוץ מהעובדים הרגילים ברשות השידור יש עוד 500 עובדים בשוברי תשלום, שאינם נספרים כעובדי רשות השידור אלא מועסקים על ידי קבלנים חיצוניים, אבל מכיוון שהם עובדים כבר 20 שנה, הם הוכרו כעובדים מן המניין? קומבינה ישראלית קלאסית. עובדי קבלן על הנייר, עובדים מן המניין בתכלס, אבל לא נספרים בספרי התקציב.

זכויותיהם של מחזיקי הש"ת זהות לזכויות העובדים הרגילים, כולל פיצויי פיטורין. איך פותרים את זה? שאל כחלון. ואחר כך נתן לקיש כמה דוגמאות נוספות. אני מכבד אותך, אמר כחלון לקיש, אל תתעסק עם התקציב, אין לך מושג, אתם תתבזו. אנחנו למדנו את החוק ואת התקציב של התאגיד ושל הרשות ואת עניין ההפקות. מה שאתם מציעים לא אפשרי, לא הגיוני, לא מציאותי ולא יהיה, חתם כחלון.

לקח לנתניהו זמן להבין שהגיע למבוי סתום. שניים ממקורביו חרחרו את הקטטה הזאת מהרגע הראשון: ראש הסגל יואב הורביץ והלוביסט ניר חפץ. שניהם הבעירו את האש, ניהלו את המזימה, הפעילו את הכסילים השימושיים (בראשות ביטן) ותכננו את האופרציה כולה. כשהורביץ הבין שכחלון לא מתכוון להתקפל, הוא התקשר בצעקות ואיומים לכמה ממקורביו. הוא הושתק במהירות וקיבל הבהרה מדויקת: אם נתניהו מביא את ההצעה לסגירת התאגיד ביום ראשון, אין קואליציה. מי שלא מכבד את ההסכמים עם שר האוצר, שלא יתפלא כששר האוצר לא יכבד את ההסכמים איתו.

פתאום כחלון נראה רציני. פתאום נתניהו הבין שיש מולו יריב. מישהו דאג שהוא יבין שאם זה מתפוצץ הפעם, כחלון יקדיש את מה שנותר מהקריירה הפוליטית שלו כדי להסביר לציבור את האמת: כך עצר נתניהו את הרפורמות של האוצר שנועדו להוריד את מחירי הדיור, רק כי לא הסכימו לגחמותיו בענייני התקשורת. בפעם הקודמת הוא עשה בדיוק אותו הדבר, בגלל חוק "ישראל היום". אז זה היה מע"מ אפס, היום זה מס על דירה שלישית. את נתניהו לא באמת מעניינים מחירי הדירות. מעניינת אותו השליטה על התקשורת. כחלון יודע שאם במקרה הנתונים יראו שהוא מצליח, נתניהו ימהר לגזול ממנו את הקרדיט ולנשל אותו מההישג. מאיפה כחלון יודע את זה? כי נתניהו כבר עשה לו את זה. ולא רק לו.

הורביץ הבין את המסר ובעקבותיו גם נתניהו. הוחלט, כמובן, להקים ועדה. חברים בה אמיר לוי, ראש אגף תקציבים, שי באב"ד, מנכ"ל האוצר, ושלושת אנשיו של נתניהו: אלי גרונר, הורביץ ומומו פילבר. אגב, הורביץ נגוע בניגוד עניינים בעניין תאגיד השידור. הוא היה חבר מליאת רשות השידור בימים האפלים ביותר, בחש ורחש ושימש כזרועו הארוכה של נתניהו בגוף השידור הציבורי, והנה עכשיו נותנים לחתול לשמור על השמנת. הוועדה לא אמורה לקבל החלטות בהצבעה או ברוב, אלא להגיע להסכמות. צריך מאוד לקוות שהכחלונים לא ימצמצו.

על שני דברים אסור לוותר: על חוק התאגיד, שקובע את מנגנון מינוי היו"ר, המנכ"ל והדירקטוריון ומפריד בינם לבין הפוליטיקה, ועל הדרישה המחוצפת להחליף את גיל עומר ואלדד קובלנץ. אם כחלון יציץ רגע סביבו, הוא יראה שם את לילך וייסמן, לשעבר עיתונאית מוכשרת ב"גלובס", עכשיו דוברת האוצר. היא נפלטה מהעיתון בעיקר משום שסומנה בלשכת ראש הממשלה, לאחר שהגברת נתניהו הסתערה גם עליה באחת הטיסות לחו"ל (לעיני כולם, כרגיל). המגמה הזו נמשכת גם עכשיו. מסמנים עיתונאים בצבעים פוליטיים, מנהלים מרדפים אחרי עיתונאים, משסים את כולם בכולם. אסור לתת לזה לקרות.




4. ייסורי ארדן

באמצע השבוע החלו לזלוג רסיסי ידיעות מדאיגות במיוחד לכיוון נתניהו. כחלון, כך נאמר, מהדק את יחסיו עם יאיר לפיד. הם כנראה יאחדו את המפלגות בשיטת הריצ'רץ', יוסיפו את גדעון סער וגבי אשכנזי, וידיחו את נתניהו. זו תמיד "הדחה". האופציה של בחירות דמוקרטיות והחלפת שלטון כבר לא קיימת. אנחנו מונרכיה וכשמנהיג מתחלף, סימן שמישהו הדיח אותו. זו האמונה הפנימית של נתניהו, ואחר כך אנחנו מתפלאים על זה שרעייתו דורשת מהיועצת המשפטית של המשרד "להשתנות", כדי להתאים את עצמה (ואת החוק) לגחמות המשפחה המלכותית.

כך או אחרת, התבהלה בסביבת נתניהו התגברה מאוד כשהגיעו גם הספקולציות הפוליטיות. בפעם הראשונה מאז ניצחונו המהדהד במרץ 2015, הוא נבלם. ההסתערות נעצרה לרגע. ביבי נאלץ לדחות סיפוקים ולחשב מסלול מחדש.

ההערכה היא שנתניהו יסתפק בראשם של עומר וקובלנץ. אנשי כחלון מגמגמים סביב הנושא הזה. "נעשה הכל", וכו'. הם מודים שביבי בטירוף על מנהלי התאגיד, ובעיקר על קובלנץ. במה חטא קובלנץ? אה, זה כי הוא מונה לתפקידו כמנכ"ל הטלוויזיה החינוכית על ידי בוגד סמולן וחתרן הזומם אף הוא "להדיח" את ראש הממשלה (גדעון סער). כן, זה האישום המרכזי. אסור לשתף פעולה עם הטירוף הזה, משה כחלון. אסור. נראה את נתניהו לוקח אותנו לבחירות על זה.

ומילה אחרונה על גלעד ארדן. מה שהאיש הזה עשה למען ראש הממשלה ורעייתו לאורך השנים. כמה פעמים ששכב על הגדר והקיז את דמו בין האולפנים במאמץ להגן על גחמה כזו או שערוריה אחרת. ארדן, נכון להיום, הוא השר היחיד בליכוד שאטרקטיבי אלקטורלית. הוא הלך על הרפורמה בשידור הציבורי בברכת ראש הממשלה. הוא השקיע בה את נשמתו וקרוב לשנתיים מחייו. הוא חתום עליה ומזוהה איתה. עכשיו, נתניהו בעצם מורח אותו בזפת ונוצות וגורר אותו בחוצות העיר בעגלה רתומה לדוד ביטן ויואב קיש.

ארדן מכיל רק בקושי את זעמו. הוא כבר יצא אהבל לא מעט מההתנגשויות עם משפחת נתניהו. לממשלה הזו נכנס באיחור אחרי שביזה את עצמו. יש כאלה שאומרים שאין בארדן החומר שיש בסער, כחלון או יעלון. הוא לא יעז לטרוק את הדלת על נתניהו. ארדן שומע את הדברים. אין לקנא בו.




5. תוכנית ליברמן

שר הביטחון אביגדור ליברמן והרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט חתומים על הפעולה המוצלחת של השבוע. הם התגנבו לעורף האויב מתחת לרדאר של כולם והשלימו הליך מינויים לא פשוט בתיאום חלק ושיתוף פעולה. אין לקנא בהם על הדילמות שבפניהן עמדו ובעיקר על ההחלטה את מי למנות לסגן רמטכ"ל. הדילמה הזו הוצגה לקוראי הטור הזה לפני שבועות ארוכים. בסופו של דבר נבחר לתפקיד אלוף אביב כוכבי, נסיך צנחנים שמסתובב כבר שני עשורים בצבא כשעל גבו הכתובת "פוטנציאל רמטכ"ל".

מבחינת הרזומה, אין מתאים מכוכבי. הוא אלוף שלוש הגזרות: היה מח"ט הצנחנים בחומת מגן ושבר את מחנות הפליטים, היה מפקד אוגדת עזה, היה בחטיבת המבצעים, ראש אמ"ן, ועכשיו אלוף פיקוד הצפון. כוכבי עבר גם כמה מהמורות בקריירה, האחרונה צפויה בדוח המבקר על צוק איתן אבל היא תהיה כנראה לא קשה במיוחד.

ההחלטה של ליברמן למנות את כוכבי לסגן רמטכ"ל היא איתות ברור לראש הממשלה ולמבקר המדינה: אני לא ממתין לדו"ח המבקר על "צוק איתן", אני חותך כאן ועכשיו. כוכבי סגן הרמטכ"ל, נקודה. ליברמן אמר השבוע באירוע פומבי שמי שיש לו טענות ל"צוק איתן" שיפנה לקבינט שניהל אותו. לא לצבא. ליברמן בחיים לא נהנה ככה.

כוכבי זכה השבוע במקדמה במרוץ לתפקיד הרמטכ"ל. המתחרה העיקרי מולו אינו קוטל קנים, סגן הרמטכ"ל הנוכחי אלוף יאיר גולן. גם במקרה הזה, כשיהיה צורך להחליט בין שניהם, זה לא יהיה קל.

ליברמן ממשיך ליהנות מכל רגע בקריה. עיניו נוצצות כשהוא מדבר על המטכ"ל הנוכחי, "אחד הטובים מאז קום המדינה", לדבריו. יש בהם צדק. הוא החליט להגיע לתושבי עזה מעל ראשי חמאס, ודוחף קדימה: בקרוב ישיק אתר חדשות באינטרנט בערבית, המיועד לרצועת עזה. יהיו שם חדשות, מאמרים, מהדורות, וידיאו וכל מה שצריך. "וויינט בערבית", אומר ליברמן למי שאומר. כשמייעצים לו לא להשתמש בשם התואר הזה (וויינט), כדי לא להרגיז את ראש הממשלה, הוא מתעקש.

חוץ מזה, ליברמן מיושר עם הרמטכ"ל איזנקוט ועם מתאם הפעולות בשטחים בתפיסה שלפיה צריך להמשיך בהקלות על תושבי הרצועה. הוא מחזיק בדעה שאפשר לפתוח את עזה ולאפשר לפועלים מהרצועה לעבוד ביישובי העוטף הישראלים, בפיקוח ביטחוני הדוק. זוהי דרמה. ליברמן, איזנקוט ופולי מרדכי אמורים להיות שוברי שוויון בסוגיה הזו, ולשבור את התנגדות השב"כ. בניתוחים שבדיעבד, התברר כי צוק איתן היה מלחמה כלכלית. חמאס ניסה לשבור את המצור הכלכלי שחנק אותו ואת האוכלוסייה, ואין סיבה להגיע לאותה נקודה בכל פעם מחדש. צריך לעשות הכל כדי לסייע לתושבי הרצועה, בלי לאפשר לחמאס לקחת על זה קרדיט. זו התוכנית של ליברמן. עכשיו נמתין לביצוע




6. שלב הטיעונים

איילת שקד הצליחה לבנות עם נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, מערכת יחסים קרובה במיוחד. השתיים מחבבות מאוד זו את זו, נהגו לבלות זמן רב יחד ואנשים שנחשפו אליהן התרשמו שלפעמים הן נראו מבחוץ כאם ובתה. שקד הרבתה להחמיא לנשיאה בשיחות סגורות, וגם להפך. ופתאום, בום טראח.

האמת, כרגיל, נמצאת באמצע. שקד מתגלה יותר ויותר כפוליטיקאית מחודדת בעלת יכולות מעוררות השתאות. הפעם היא קצת הקדימה את זמנה והקדיחה את תבשילה. מצד שני, התגובה של הנשיאה נאור להצעת החוק שהניח ח"כ רוברט אילטוב בעניין שינוי הרוב הנדרש לבחירת שופטי העליון, הייתה בלתי מידתית בעליל והיה חסר בה מזג שיפוטי. בין השתיים, דווקא שקד נהגה השבוע כמבוגרת האחראית. גם אחרי המכתב של נאור, ששרף את המועדון, שמרה שרת המשפטים על קורקטיות, ניגבה את הרוק מהפרצוף והודיעה שהכל נמשך כרגיל ושום דבר לא קרה. תגובה ראויה.

כששינה גדעון סער את החוק בפעם הקודמת, שופטי העליון התנגדו לשינוי בתקיפות. עכשיו, הם שוב מתנגדים, לכיוון ההפוך. בסיבוב הקודם, היה להם רוב: 3 שופטים וברית עם 2 נציגי לשכת עורכי הדין, זה 5 מתוך 9 חברי הוועדה. בינגו. הגיע סער ושינה את המצב: צריך 7 מ־9 חברים כדי למנות שופט עליון וכך יש לשופטים זכות וטו, אבל אין להם רוב אוטומטי. איזון ראוי, שמצריך ויתורים מכל הצדדים.

השינוי הנוכחי מיותר. שקד בנתה לעצמה רוב מרשים: היא יצרה ברית משלה עם ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה, פירקה את הגילדה ויחד עם ח"כ אילטוב, שייצג בוועדה את האופוזיציה אבל שייך עכשיו לקואליציה, מריחה שקד הזדמנות היסטורית לשנות את פניו של בית המשפט העליון.

ראוי ששקד תרסן את התיאבון ותשתדל לא לשרוף את המועדון. יום לפני שקיבלה את מכתבה של הנשיאה, הן ישבו יחד. ישיבה מתוחה, קרוב לשעתיים. שקד רמזה לנשיאה שאין לה כוונה להעביר את הצעת החוק והיא מעדיפה להגיע להסכמות. זה לא ריצה את נאור. או שאת אומרת בפומבי שהצעת החוק אינה על דעתך, אמרה, או שאני מנתקת מגע. למקורביה אמרה שקד שנשיאת העליון בעצם איימה עליה. נו, טוב. ביום חמישי הגיע התבשיל לנקודת רתיחה. נדמה לי שמעכשיו צפויה התקררות. בסוף יוסכם שהחוק הזה לא יעבור (וטוב שכך), ושהצדדים ינסו להגיע להסכמות. ככה עדיף.

bencaspit5@gmail.com