יצחק הרצוג לא יכול היה לחלום על פרומו יותר משובח לעצרת אתמול בערב בכיכר, מדברי ההבל של הטיפוס שנקלע לתפקיד יו"ר הקואליציה בישראל: "רצח רבין לא היה רצח פוליטי, זה רצח שנעשה על ידי אדם שרצה לעצור איזשהם תהליכים. זה לא קשור לפוליטיקאים. ומכיוון שניסו להאשים אותנו בעניין הזה, אנחנו הדרנו את עצמנו מהעצרת הזו". בעולמו של דוד ביטן יש עוד דברים חוץ מפוליטיקה. אולי רבין נרצח בגלל סכסוך כספי? אולי הוא נקלע לחובות כבדים בשוק האפור? הרי זה קרה לביטן עצמו, לא כל כך מזמן. אלא שבניגוד לביטן, שירד למחתרת והסתתר במשך חודשים מגובי החובות, רבין לא השכיל לשמור על עצמו ולכן שילם את המחיר.
סביר להניח שרבים שהתלבטו במהלך השבת אם להגיע הפעם לכיכר או לא, נדחפו אליה בזכות הבליו של אותו דוד ביטן, שבנוסף להיותו בריון נטול מושג כלשהו בהלכות דמוקרטיה, הוכיח אתמול שהוא גם אחד מבורי הארצות הדגולים ביותר שכיהן אי פעם בפרלמנט הציוני. מבחינת ביטן, רצח פוליטי הוא רצח שפוליטיקאי ביצע, או לפחות נתן את ההוראה לבצע. כלומר, אם נתניהו היה זה שירה את הכדורים בגבו של רבין, ניתן היה להגדיר את המעשה כרצח פוליטי. אם לא, אז זה בטח משהו אחר.
ביטן הוא ההוכחה המפטפטת לכך שהחרדים צודקים: אולי לימודי הליבה לא באמת נחוצים. הוא הרי תוצר של מערכת החינוך הממלכתית. ועדיין, אף אחד לא לימד אותו שרצח פוליטי הוא לא "רצח שקשור לפוליטיקאים", אלא רצח שבוצע ממניעים פוליטיים. כמו, למשל, לעצור את תהליך השלום בכל מחיר. במאמץ להסביר מדוע זה לא היה רצח פוליטי, ביטן עצמו מוכיח שזה היה רצח פוליטי ("אדם שרצה לעצור איזשהם תהליכים"), אבל הוא לא כשיר מספיק כדי להבין את מה שהוכיח.
יש שתי אפשרויות: או שמדובר בכסיל מוחלט, שכלל אינו מודע לכך שבכל הופעה מהופעותיו המיתולוגיות בתקשורת הוא שובר את שיאי ההבלים שקבע בהופעה הקודמת. או שמדובר באחד הפוליטיקאים הציניים ביותר שקמו כאן אי פעם, שצפה בשנה וחצי האחרונות במירי רגב והחליט לעשות אותו דבר, רק הרבה יותר נמוך, וכשאמרו לו שזה בלתי אפשרי, הוא החליט להוכיח שזה אפשרי (והוא אכן מוכיח). כך או אחרת, אם האיש הזה לא היה יושב ראש הקואליציה במדינה שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים.
ליצחק הרצוג היה אתמול יום טוב. היום הטוב הראשון מאז הבחירות האחרונות. הוא נשא נאום נוקב וחשוב, באיחור קל של שנה וחצי. הוא הודיע סוף סוף, בקולו ובשמו, שתם פרק ממשלת האחדות ותם עידן ההידברות. הוא הודיע שנחצו כל הקווים האדומים. הוא תקף את נתניהו במקומות הנכונים. כמה חבל שהוא עושה את זה רק עכשיו.
הוא יכול להתעודד מכמות האנשים שהגיעה אתמול לכיכר. עשרות אלפים, על פי ההערכות מעל 50 אלף, לעצרת שעד לפני יומיים עוד לא באה לעולם. זו הייתה העצרת של בוז'י והיא הייתה מרשימה ומפתיעה, בכל קנה מידה. העיתוי היה מושלם: ימים שבהם נשברים, בזה אחר זה, כל שיאי החוצפה, עזות המצח, הכוחנות והאדנות השלטונית של נתניהו ועושי דברו. ימים שבהם מסמנים עיתונאים ומפשפשים בדפי הפייסבוק שלהם, מחוקקים חוקים והופכים אותם מיד לאחר שהתקבלו, מתעמרים בבית המשפט העליון ובכל מי שלא מתיישר על פי גחמות המשפחה השלטת, מעיתונאים סוררים ועד היועצת המשפטית האומללה במשרד ראש הממשלה, שמעזה לא לאשר את כל גחמותיה של הגברת נתניהו.
אסור לשכוח שכל אלה שבאו לכיכר אתמול מהווים משהו כמו מנדט וחצי בקושי, אבל מותר לקוות שמשהו זז בימים האחרונים בציבוריות הישראלית. משהו שלא שייך לימין או שמאל, שלום או מלחמה, התנחלויות או שתי מדינות. משהו שקשור לישראליות עצמה, לממלכתיות האבודה, להוד וההדר שזורמים כעת בתעלות הביוב. אולי זה לא שחר של יום חדש, אבל אפשר להצניע תקווה כמוסה שזו תחילת סופו של החושך.