זה עצוב שאין לנו כסף לזכור את רבין, בעיקר כיוון שזה לא הכסף וזה לא רבין. כולנו זוכרים את רבין, חלקנו עדיין כואבים את הירצחו. זה בחינם, הזיכרון. רבין לא עולה לנו כסף. מה שכן עולה לנו, ולא בכסף, זה לזכור את מה שקדם לרצח, את מה שהביא לרצח, ואת הזיכרון הזה אנחנו באמת אולי לא יכולים להרשות לעצמנו, בעיקר משום שהוא עלול, רחמנא ליצלן, לגרום לנו לחשוב על מה שקורה פה עכשיו.

כאשר כל תגובה, כמעט של כל הלשכות הרשמיות, כוללת את המילים "שקר גס" או "רצח אופי חסר בסיס", כאשר יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן מצהיר שרצח רבין לא היה רצח פוליטי, כשנבחרינו קוראים מעל במות "מכובדות" דברי הסתה ושנאה נגד מי שהם תופסים כאויבינו או אויביהם, נגד חלקים בעם או סתם נגד מי שעמד לנגד עיניהם באותו יום, כשהציניות והשנינות גוברות על האמת הכואבת, לא מפתיע אותי שיקר לנו לזכור את רצח רבין. אנשים כאלו צומחים וכך מתבטאים כאשר הם עצמם אינם מכבדים את ראש הממשלה המכהן, או גרוע מכך, הם סומכים על כך שהוא יתמוך בהם או פשוט ישתוק. והרי שתיקה לפעמים אומרת ורועמת הרבה יותר מתגובה.

כי רבין היה יותר מהרמטכ"ל של צה"ל בששת הימים. כי רבין היה האיש שאמר שצריך להילחם כאילו אין שלום ולעשות שלום כאילו אין מלחמה. רבין היה האיש שלקח אחריות על פרשת חשבון הדולרים של רעייתו לאה לאורך כל הדרך, בלי להקטין את חלקו במעש - והתפטר. רבין היה האיש שאזר אומץ לשינוי המצב מול הפלסטינים ועשה שלום עם ירדן. רבין היה ראש הממשלה שלא נרתע מלהתראיין אחרי כישלונות ולומר בפשטות "אני אחראי", כפי שעשה למשל אחרי כישלון החילוץ של נחשון וקסמן, ועוד.

אין בי פליאה על כך שיקר לנו לזכור את זה, כי המחיר יעלה בהרבה ממחירה של מערכת הגברה בעצרת לזכרו - אנו עלולים לשלם בהתפכחות שתגרום לנו לדרוש ממנהיגינו לקחת אחריות. וכי מתי ראינו כזו? ילדי, בני 30 ויותר, לא ראו נטילת אחריות מימיהם שאינה על ידי רבין, למעט אולי התפטרותו של דן חלוץ לאחר מלחמת לבנון השנייה.

הדור הבא גדל כאן, באשמתנו, ולומד כי כל אדם חף מפשע כל עוד הוא שולט מספיק בנפתולי החוק ובזרוע המינויים. הדור הזה, לא כולו ינהיג מפלגה או יעמוד בראש חברה מובילה במשק. הדור הזה, רובו, יהיה מנהל בדרג ביניים, כזה שאחראי על כמות מצומצמת של אנשים. יגדל משפחה ויחנך שניים או שלושה ילדים שיהיו הדור שאחריו. יהיה מ"פ, ירצה באוניברסיטה, יהיה עד לתקרית אלימה בין שני זרים.

ואיך היינו רוצים שינהג במצבים האלה? קל לנו לומר מה היינו רוצים שיעשה, אבל האם כך לימדנו אותו? האם הדגמנו לו, בהתנהגותנו שלנו, כיצד עליו לנהוג לטובת הכלל? שמא אמרנו דבר אחד והראינו אחר לגמרי? מה עליו לעשות כדי להגדיל את טובתו שלו? ואיזה מסר אנחנו מעבירים לו, לבן הדור הבא, כשבחוץ משתוללת מלחמה על תאגיד או רשות שידור, מלחמה שמחירה בכסף, מאות מיליוני שקלים, אבל מחירה בצורך בשידור ציבורי בלתי תלוי לא יסולא בפז?

שניצחונו של המאבק על רשות שידור ציבורית יוכרע בוודאי באמצעות העברת סכום כזה או אחר מפה לשם, אבל אין לנו הכסף הדרוש כדי לעמוד ולזכור רגע אחד שבו השתנתה פני אומתנו לנצח. רגע ערכי, אם תרצו, שלדאבון כולנו עלה לרבין בחייו ולנו בתומתנו.

מורשת רבין, רצח רבין, זיכרון רבין - אינם עניינים פוליטיים. הערב לזכרו הוא של כל העם, לא של מפלגת העבודה או של מחנה כלשהו. אין, לא לשמאל ולא לימין, בעלות על הזיכרון. יש עליו רק אחריות והיא של כולנו. הסיבה לרצח רבין הייתה פוליטית ביסודה, בהווייתה ובהסתה שקדמה לה על ידי אנשים כמו יו"ר הקואליציה של היום.

אולם הנסיבות היו ערכיות, וכולנו נושאים באחריות מכיוון שכולנו עמדנו מנגד כשדמותו של ראש ממשלתנו הודבקה על ארון מתים או הושמה בתוך מדים של נאצי. זה קרה לרבין, זה עלול לקרות גם לראש ממשלה שאינו "מספיק ימני" לטעמם של קיצוניים מחתונת הדמים.

אז כן, לזכור את רבין זה יקר בכסף, אבל לשכוח זה יקר אף יותר, באובדן ערכי דמוקרטיה וערכי יהדות בסיסיים.

הכותב הנו אלוף במיל', איש עסקים, חוקר ומרצה באקדמיה