יש משהו מדכא למדי במשטר הקואליציוני הנהוג במדינת ישראל. מי שרוצה שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה לאחר הבחירות צריך לקבץ קואליציה, ובשלב הזה כל פרעוש הופך מלך. כך נכפה על בנימין נתניהו למנות את משה כחלון לשר האוצר וכך הוא נאלץ לקבל את איילת שקד כשרת המשפטים. מאז, אגב, נגזר עליו לבלוע עוד לא מעט צפרדעים נוספות.
אני עוד זוכר שכמה שעות לפני תום התקופה שבמסגרתה יש להודיע לנשיא על ההצלחה לגבש קואליציה, “נעלם” נפתלי בנט. כל הניסיונות להשיגו עלו בתוהו, עד שראש הממשלה המיועד התרצה והעניק לבת חסותו את תפקיד שרת המשפטים; מאז הופקרה מערכת המשפט בידי מי שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה. אפילו כחלון נראה לידה יותר טוב ממה שהוא באמת.
אולם מה שמפריע לי במיוחד אצל שקד הן הגחמות האישיות שלה שמקבלות, לא אחת, עוויתות כמעט לא רצוניות. האחרונה שבהן נוגעת לאופן שבו ייבחרו בשנה הקרובה ארבעה או חמישה שופטים לבית המשפט העליון. היא רוצה, כמובן, להשפיע על הרכבה העתידי של הערכאה, שהיא כה רבת־ערך בחיינו – וזה לגיטימי; אבל היא עושה את זה בהרבה חוסר חן ובלא מעט התנהלות מגושמת המזכירה פיל בחנות של כלי חרסינה.
החוק קובע כיום שרק ברוב של שבעה מחברי הוועדה למינוי שופטים, המונה תשעה חברים, יכול אדם להתמנות לבית המשפט העליון. את התיקון לחוק יזם בזמנו גדעון סער. עתה מבקש משרד המשפטים לחזור לאחור כדי להבטיח, אולי, לשרת המשפטים את האפשרות למנות אנשים כלבבה; כלומר כאלה שחושבים כמוה.
זה לא ראוי ולא נכון. התיקון שהתקבל בחוק נועד להבטיח שלשופטי בית המשפט העליון לא תהיה אפשרות למנות רק אנשים מקרב “החוג הסגור” שלהם; בשיטה של חבר מביא חבר. סער, מי שהיה תמיד רגיש להשקפת עולמו, שאינה שונה עקרונית מזאת של שרת המשפטים, ביקש להבטיח פלורליזם אידיאולוגי. ובגלל היעדרו, סער נמנה עם אלה שביקרו את האקטיביזם השיפוטי, שהשתלט על מרקם החיים הפוליטיים שלנו. הוא חשב שהתיקון יוביל לשיפור המצב, וזה באמת מה שקרה. אני מניח שלפני כן לנעם סולברג, המתגורר באלון שבות, לא היה כל סיכוי לתפוס את מושבו בבית המשפט העליון. בעתיד הוא אפילו עשוי להתמנות לנשיאו של בית המשפט הזה.
אבל עוד לפני כן ידעו שרי משפטים להשיג את מבוקשם בדרכי נועם. אני זוכר שמאיר שטרית, שר משפטים לשעה קלה, הצליח להעביר את המינוי של אדמונד לוי, חרף התנגדותו של הנשיא דאז אהרן ברק. הוא פשוט אמר לו שאם הוא רוצה את אילה פרוקצ’יה, אז הוא, שר המשפטים, רוצה את אדמונד לוי – וזה עבד. שניהם מונו. לימים, אדמונד לוי, איש חכם במיוחד, גם ידע לעמוד מול החומה הבצורה שהקימו ברק וחבריו בעת שהוגשה העתירה המרכזית נגד הגירוש מגוש קטיף. הוא נותר בודד בדעתו, וכיום נדמה לי שהכל מבינים שהוא צדק ושכל האחרים, שנהו כמו כבשים ממושמעות אחר ברק, טעו.
את כל זה אני מבקש להעביר לשרת המשפטים, בתקווה שגם היא תדע לכלכל את צעדיה בחוכמה. ואם היא תשכיל לנהוג כך, אין ספק שלפחות חלק מן השופטים שהיא רוצה בהם ימצאו את מקומם בבית המשפט העליון.