כשתעבור מהארץ תקופת העיוועים הזאת, עם הרוח הטראמפּוּטינית והזדון הפָּארָאנוֹ־ארדוּאני שמרעילים את חיינו, והיא תעבור - האם אז, תוהה פרשניתנו לענייני תאגידים ואגדות, ייחקרו, יישפטו, ייענשו ויוקעו כל האשמים במעשה ובמחדל, בשתיקה או בעצימת עיניים; בהסתה ובהפצת השנאה, הפירוד, השחיתות, ההפחדה, האיום, הסחטנות, הפערים הפוליטיים והחברתיים, העוולות הכלכליות, המלחמה במשפט ויצירת שיבוטי חוק עוקפי חוק? האם כל המדיחים והמשסים - מרבני הגבעות, דרך נרצעֵי יָרום הודו, שרים, ח"כים, משפטני־דמה, מתרפסים, עיתונאים ונבחרים, שנאלמים ונעלמים לנוכח השפלת בג"צ, ביזוי הדמוקרטיה, שעבּוּד התקשורת, הגבלת זכויות החשיבה והביקורת, החשיפה והגילוי ותחילת האנרכיה – ייתנו את הדין על ערעור ישראל? האם ראש ממשלת ישראל (שהעביר את סמכויותיו לשר התקשורת, התכווץ במושבו וממתין כנראה לניצחון טראמפ הלילה) ופמלייתו וביטן, זנבו התורן המכשקש (מכשכש ומקשקש), ייתנו את הדין ביום הבוחר על מה שעוללו לנו?

לנו: לכל המאוימים, המגודפים, המוּדָרים, הנסחטים; אלה שעדיין יכולים להביע (בזהירות) את דעתם על מהרסי הארץ ובריוניהם, שתמיד נזכור את שמותיהם, אחד־אחד, עד ליום הפקודה והמשפט. כדאי שתתחילו לחשוש.

ועד אז, בזה אחר זה כבים המאורות, במירכאות ובלעדיהן. הנזק החברתי, המשפטי, הפוליטי והתרבותי העצום שגרמו כאן המיליארדר הרפובליקני, הת"פ שלו נתניהו והת"פים שלו, משקד דרך רגב ועד ביטן; ממשלת בב"ל (ביבי, בנט, ליברמן) שאחראית להפחדה השיטתית, שרק פרנואיד מוג לב מסוגל לראות בה אמצעי לשליטה, אחראית גם למגמות הפוליטיזציה, ההלאמה וההדתּה של הצבא, בית המשפט העליון והחינוך, למכירת הכלכלה לבעלי הכוח, להשתלטות על התקשורת, עד שכולם יאמרו, "ישראל היום, מחר ומחרתיים".

רק שתדעו שזה לא ייגמר בכך שפּיותינוּ, מחשבינו, עיתונינו, מצלמותינו ומיקרופונינו ייסכרו ושתריסר קוראינו, צופינו ומאזינינו יוותרו עלינו, בתוקף שיבוטי החוקים שתפילו עלינו. זה לא ייגמר בעליהום ארדואני על מתנגדים פוליטיים ועל התקשורת ובסגירת הרשתות החברתיות. אמנם לא מן הנמנע שנגיע למעצרם של אלה שלא סותמים את הפה, ואולי רצח איש התקשורת הראשון אינו רחוק. אבל תמיד יקומו אנשים צעירים ואמיצים, שיגידו, יצייצו, יפַיְיסְבּקוּ, יוַואטְסאפּו ויציגו את מה שהם מעזים לחשוב: שהמלך הוא עירום, זדוני, רדוף שרודף.

במוצאי השבת האחרונה, בכיכר רבין בתל אביב, העצרת אורגנה בחופזה, בלי מסכים והגברה נאותה, עם ססמה ארכאית ("יחד ננצח את השנאה"), נאום לוחמני וכן של ציפי לבני, מנהיגה ראויה שפספסנו, ובעיקר - וזו הבשורה – עם עשרות אלפי צעירים, בני 20־40, שציפו למישהו מרומם רוח ונוטע תקווה; להנהגה אלטרנטיבית שתתווה דרכי פעולה והתנגדות לכל הרוע הימינו־דתי השולטטטט בנו. אם לא התייצבו ביחד כל מפלגות האופוזיציה, הרי זה בעיקר באשמת הביבי ב', ראש ממשלת הצללים מטעם עצמו, יאיר לפיד, שלא מתערב בקטנות, דוהר בניוטרל ומחרף נפשו בחו"ל. כגונב דעת לא העז אביר הסקרים לגבש אחדות שמאל ומרכז, שתוציא מיליון איש לרחובות, כאיוּם נגד כל מי שמאיימים לנפץ את החברה והדמוקרטיה הישראלית. לפיד החמיץ הזדמנות פז לשכנע עשרות אלפים ואת מחצית העם המופחדת או הנואשת שיש לו עקרונות ודרך אחרת. כנראה אין לו בכלל יתרונות כאלה. אז נמתין לשפיות או למנהיגות אמת, מי שתגיע קודם.