בוקר אחד תתעורר ותרצה קפה, אבל מכיוון שכבר ניסית את כל בתי הקפה באזור, תרגיש שאתה חייב לטעום קפה שונה. אז תצא מהבית, תתחיל ללכת, תיקח את כל הפניות שאף פעם לא לקחת, ותיכנס לכל הסמטאות שתמיד התעלמת מהן. עד שלבסוף תפגוש בקפה קטן בקצה רחוב שקט. מימינו מוסך אופנועים ומשמאלו חנות תכשיטים חדשה.

אתה תתיישב ליד שולחן ותשאל את המלצרית אם העישון מותר. היא תחייך ותאמר לך שאחרי שש בערב הכל מותר. אתה תביט במבוכה בשעון החדש שלך ותראה שהשעה שש ודקה. אחר כך תגמגם ולא תבין איך עברו כל כך הרבה שעות מאז יצאת מהבית בבוקר.

היא תשים יד על כתפך ותגיד "יש זמן, בוא תשב קצת, אין מה למהר". ואתה תשב ותשתה קפה בטעם שכמותו אף פעם לא טעמת, תעשן את הסיגריה שלך, ותנשום אוויר רענן של חלק בעיר שרק עתה הכרת.

מאוחר יותר תצא מהקפה ותחפש את הדרך הראשית שמובילה בחזרה לביתך, רק כדי למצוא את עצמך בכניסה לבית קפה קטן בקצה רחוב שקט. מימינו שתי זקנות שמוכרות ירקות טריים ומשמאלו חנות ספרים.

אתה תיכנס ותשאל את המלצרית, שנראית לך מוכרת, אם נפגשתם בעבר, והיא תחייך בביישנות ותזמין אותך לשבת. אתה תשאל אם העישון מותר והיא תגיד "אחרי שש הכל מותר". ואתה תביט בשעון החדש שלך ותתהה לאן נעלמו כל השעות החסרות מהבוקר שבו עזבת את הדרך הראשית. אבל בכל זאת, אתה תשב, תדליק סיגריה, ותשתה את הקפה הטעים ביותר שאי פעם שתית.




איור: שי חי

אחר כך יעלה בדעתך שכבר מאוחר ומשפחתך ודאי דואגת, אז תצא מהקפה ותמשיך ללכת, עד שתפגוש קפה קטן בקצה רחוב שקט. מימינו מגרש חניה חדש ומשמאלו סמטה חשוכה בשם אוקשימה. משהו לא ברור ימשוך אותך להיכנס אליה, אבל מאחוריך תשמע קול קורא “יש זמן, בוא תשב קצת, אין מה למהר".

אתה תסתובב ותראה את הבחורה היפה ביותר שאי פעם ראית. היא תחייך ותגיד בשקט שכבר שש ודקה ועכשיו הכל מותר. אתה תרצה לחבק אותה חזק, אבל תיפרד ממנה בחיוך מבולבל ותמשיך לצעוד אל תוך הסמטה. שם תחלוף על פני עץ זקן לצד עיקול גבעה, ותגיע לדלת דירה שעליה תדפוק שלוש פעמים בדיוק.

אישה זקנה תפתח את הדלת, ואתה תעמוד בפתח בשקט, בלי שתדע להסביר אפילו מדוע דפקת.

אבל לפני שתאמר מילה, דמעות יציפו את עיניה והיא תשאל לאן נעלמת כל השנים הללו. אתה תרגיע אותה ותגיד לה שהיא ודאי מבלבלת אותך עם אחר, אבל היא תוביל אותך לחצר הבניין, שם תבחין במצבה ישנה ועליה שמה של בתך הקטנה. פתאום תיזכר כמה היית גאה כשהתחילה לעבוד כמלצרית בבית הקפה הסמוך לבית שלכם, וכמה אהבת את הקפה שהגישה לך כשישבת שם כל ערב בדרך הביתה מהעבודה.

אז אתה תצא מהסמטה ותרוץ מהר לבית הקפה, ובחוץ תפגוש בבחורה הצעירה. “כמה גדלת", אתה תאמר, ואתם תחייכו ותיכנסו לבית הקפה, שם תטעם את הקפה הטעים ביותר שאי פעם טעמת. ואתם תדברו ותצחקו עד שקיעת החמה, עד שהיא תשאל בעיניים מודאגות לשלומם של אמה האהובה ואחיה הגדול. ואתה לא תדע מה לענות, או איך לענות, אז פשוט תניח את ידך על ידה ותפלוט בקול חנוק שאתה לא רוצה שהיא תלך שוב. אתה תתפוס חזק בידה, והיא תבלע את הדמעות ותיעלם. מיד לאחר מכן ייגש אליך מנהל המקום ויבקש ממך לעזוב.

כשתצא הוא יספר ללקוחה על האב השכול שאיבד את בתו שעבדה במקום לפני כעשור, ושכבר שלוש שנים מגיע כל יום בדיוק בשש ודקה ומדבר לעצמו. לאחר מותה הוא איבד את שפיותו, רצח את אשתו ובנו ובילה שנים רבות במוסד לחולי נפש. “מסכן", תשיב הלקוחה למנהל. “כמה עצוב", הוא יהנהן בראשו ויחזור לעבודתו.

הצלילים של המכוניות בכבישים יתערבבו עם ריחות השוק. אתה תבכה כמו שלא בכית מעולם, ותיזכר בכל. בתאונת הדרכים, איך ראית אותה מונחת על הרצפה מחוץ לבית הקפה, ואיך הבטת בשעון החדש שלך שהצביע שש ודקה. תיזכר באמבולנס שאסף את גופתה בזמן שישבת על המדרכה והתחננת לאלוהים שיחזיר את הזמן רק שעה אחת לאחור.

ואתה תרוץ רחוק, הכי רחוק שאפשר, ואז תתעייף ותמשיך לצעוד בקושי רב, עד שתגיע לבית קפה קטן בקצה רחוב שקט. שם תפגוש את הבחורה היפה ביותר שאי פעם ראית. והיא תשים את ידה עליך ותאמר לך שאתה צריך להיות חזק. ואתה תסתיר ממנה את העובדה שכבר זמן רב אינך חזק. לא תספר לה כמה לילות העברת בדמעות בלי אפילו לדעת למה. כמה ימים בילית בשוטטות באזורים בעיר שמעולם לא חשבת לבקר בהם, כי מאז שהלכה לא הצלחת למצוא את דרכך לבית שבו אשתך ובנך המשיכו הלאה בחייהם, כאילו היא אף פעם לא הייתה.

והיא תחייך חיוך מנחם ותגיד בשקט את הדברים שמעולם לא שמעת, בקול שמעולם לא שמעת. עייף ותשוש תבחין בשעון שמצביע שש ודקה, ואף על פי שאתה לא יודע לאן נעלמו כל השעות האחרונות, אולי הערב, סוף–סוף, תמצא את הקפה שחיפשת.

מוקדש לכל מי שאיבד וסירב להמשיך הלאה. בפרט למר ג. טקג׳ירו, שבמשך שלושה שבועות, בכל ערב מחוץ לקפה "קמינו" בנהה, יפן, חשב מחדש שיהיה נחמד להכיר אותי.