הם ישבו שם, המומים וכואבים, על הטריבונה הקטנה שהוקמה באולם הנשפים של מלון "הילטון" במרכז מנהטן, בפרצוף של מי שגנבו לו את המדינה. בחרדה מהולה בהשתאות הם צפו בנשיא החדש של ארה"ב עולה לבמה. האיש שבמשך חודשים הם עשו הכל כדי להכפיש אותו, ללעוג לו ולגמד אותו לרמת קוריוז. תקשורת מדושנת, מלאה בעצמה ושיכורת כוח, שספגה מהציבור האמריקאי בעיטה אדירה בבטן, שהוציאה לה את כל האוויר.

לנו, הישראלים בוגרי בחירות 1996 ומערכת הבחירות האחרונה, ההרגשה הייתה מוכרת. תקשורת שמנותקת מהעם ומהזרמים שבו, שמזינה את עצמה ובטוחה שהיא זאת שתקבל עבור העם את הבחירה הנכונה. גם אז טפחה המציאות בסטירה מצלצלת על פני התקשורת הישראלית, ואף שהסטירה מהדהדת עד היום - לא בטוח שלמדנו את הלקח.

רוב הסיקור של הבחירות בארה"ב בתקשורת הישראלית היה מוטה ומעוות, בדיוק כמו הסיקור של התקשורת האמריקאית. בחודשים האחרונים התקשיתי לקרוא ולצפות בדיווחים של חלק מהקולגות שלי, אנשים נבונים שהערכתי, ששכחו את יסודות המקצוע העיתונאי.

אי אפשר להתחבא מאחורי הטעויות של הסוקרים. השנים האחרונות מוכיחות, פעם אחר פעם, בכל רחבי העולם, שהערך המדעי של סקרים הולך ומתקרב לערך המדעי של אסטרולוגיה, ושיכולות החיזוי שלהם לא עולות בהרבה על ההורוסקופ היומי. התקשורת לא יכולה להאשים בכישלון הגדול שלה את הסטטיסטיקאים ששוב טעו. זה כישלון מקצועי עמוק של תקשורת שעסוקה יותר בלדווח את דעתה מאשר את העובדות, ושהאג'נדה שלה כבר מסתירה לה את המציאות.

אבל לא בטוח שהתקשורת האמריקאית בשלה לחשבון נפש. הרי מי שסלל יותר מכל אחד אחר את דרכו של דונלד טראמפ לבית הלבן הוא הנשיא ברק אובמה. רק אחרי שמונה שנים של המנהיגות החלולה שלו, של נאומים רהוטים להפליא שמנסים להאפיל על היעדר עשייה, של ניסיון לכסות על הבעיות של אמריקה בציפוי מזויף של תקינות פוליטית - יכול היה מועמד גס ומפוקפק כמו טראמפ להיבחר.

רוב הציבור האמריקאי יודע את האמת: שמונה שנות אובמה הרעו את מצבם של החלשים באמריקה, הפכו אותה למדינה כמעט סוציאליסטית, עם בירוקרטיה ורגולציה אינסופיות, ובמקום לאחות את השסעים בחברה - רק העמיקו אותם.

עצם העובדה שהמדינה האדירה הזאת הצליחה להעמיד למשרה הרמה ביותר רק שני מועמדים עלובים כל כך היא תעודת עניות עבורה. כמו כל אחיותיה בעולם, גם הדמוקרטיה האמריקאית מצויה במשבר, ואל קו הגמר הגיעו מועמד שמאחוריו שובל של הטרדות מיניות וחשד להעלמות מס ומולו מועמדת עם צל של התנהלות פלילית וריח של שחיתות ישנה. יש לשניהם הרבה סיבות להודות זה לזה. כל אחד מהם אמור היה לנחול כישלון קולוסאלי אל מול כל מועמד אחר, גם אם הוא לא מבריק. העובדה שהם סיימו את המרוץ צמודים היא בזכות החולשה של שניהם.

בהקשר הזה מעניינת ההתייחסות של האמריקאים לנושא ההטרדות המיניות, שהרי גם לבוחריו של טראמפ ברור שיש עוד נשים רבות מעבר לתריסר שהעידו על כך שסבלו מהתנהגותו. הטרדה מינית (שהיא כמובן מעשה פלילי והתנהגות שיש לעקור מהשורש) הפכה בידי פוליטיקאים בשנים האחרונות לנשק לחיסולים ממוקדים של יריבים. עד היום זה הוכיח את עצמו כנשק מונחה מדויק, אבל במקרה של טראמפ ירו עליו באש ארטילרית של הטרדות, והתוצאה הייתה הפוכה: נראה היה שכל אישה נוספת שיצאה נגדו בתקשורת רק חיזקה אותו בעיני תומכיו. האומה הפוריטנית הצביעה בהמוניה לאדם שהתנהגותו המינית מפוקפקת, בלשון המעטה, וסימנה אולי שהימים שבהם הטרדה מינית שימשה כנשק לחיסולים פוליטיים הסתיימו.

מוקדם לדעת אם טראמפ יידע לאחד את האומה האמריקאית ולהחזיר אותה לגדולתה. החצי הליברלי של האומה קם השבוע עם הנגאובר קשה ולא הבין באיזו מדינה התעורר. בניגוד לאובמה, טראמפ ניהל דבר או שניים בחייו לפני שנכנס לתפקיד, והאוריינטציה העסקית שלו עשויה לעמוד לזכותו. מה שבטוח הוא שקלינטון, שסימלה את כל מה ששנוא בפוליטיקה האמריקאית, הייתה מתקשה לאחד את האומה השסועה, כשה"ווייט טראש" האחרון שפגשה היה ביל קלינטון, סטודנט מצטיין בייל, לפני 45 שנה.

מיצגי השווא שמכר טראמפ במערכת הבחירות כבר לא רלוונטיים. ארה"ב משוועת לשינוי, קודם כל במצבה הכלכלי, אחר כך במעמדה העולמי, ולטראמפ יש הזדמנות להתאים את הדמוקרטיה לדורות החדשים שאיבדו את האמון בה. הבחירה שלו תאותת לאירופה שזה בסדר לבחור במועמד שאינו תקין פוליטית, מה שיאיץ את עליית הימין הקיצוני באירופה. חדשות רעות ליהודים שגרים שם, אבל חדשות לא רעות לישראל, בעיקר אם רבים מהם יבחרו לעלות לארץ.

נוח לישראל. או לא

מבחינת ישראל, כדאי קודם כל לשכוח את כל הצהרות הבחירות ששמענו במהלך הקמפיין מטראמפ. העברת השגרירות לירושלים עשויה להידחות עד שיחלפו 48 השעות שהקציב אביגדור ליברמן לאיסמעיל הנייה. ועדיין, שיחת הטלפון שקיים שלשום טראמפ עם רה"מ בנימין נתניהו היא איתות חיובי. פטרונו של נתניהו, איל הקזינו שלדון אדלסון, הימר הפעם בתבונה והשקיע יפה בקמפיין של טראמפ. זה ייתן לו השפעה על הנשיא החדש, אבל עוד לא ברור עד כמה משמעותית.

טראמפ לא יהיה בהכרח נשיא נוח לישראל. טוב שישראל הבטיחה את הסיוע הצבאי לעשור הקרוב, שאין כל חשש שייפגע עכשיו. אבל הצהלות שעולות ממנהיגי המתנחלים מוקדמות. טראמפ בא לדאוג לאמריקה, לא לאלון מורה.

היתרון בבחירה שלו הוא ביכולתו להחזיר את אמריקה להיות השחקן המוביל בזירה העולמית. הוא לא חלק מכת השלום העולמי שניהלה את וושינגטון בשמונה השנים האחרונות, וככריש עסקי הוא יודע גם לנהל מו"מ עם יריבים וגם להתנהל בכוחנות. הוא לא יהיה חבר של פוטין, אבל הוא יכול למצוא את הדרך לעבוד יחד איתו לרווחת חלקים גדולים יותר מהעולם.

קולות הדאגה שעולים מטהרן הם כבר חדשות טובות מבחינתה של ישראל. אחרי שאובמה העניק לאיראן ולרוסיה את המנדט לנהל את המזרח התיכון, טראמפ עשוי להחזיר את ארה"ב להיות שחקן אזורי, וזה אינטרס ראשון במעלה מבחינת ישראל. הוא גם יצטרך להחליט אם הוא מתיר לאיראן להמשיך בדרך שסלל אובמה לפצצה גרעינית שיעית. טראמפ כנשיא יוכל לשנות את מהלך ההיסטוריה.

רבים מגדירים אותו כחידה. לאורך כל הקמפיין הוא שחרר הצהרות סותרות ועמומות, כמו שנוהג כל איש עסקים לפני כניסה למו"מ. אבל דבר אחד אפשר לומר עליו בוודאות: הוא בלתי צפוי, וזה יתרונו. בעולם שבו טראמפ נשיא, לא ממהרים לנסות טיל בליסטי או לפלוש למדינה שכנה, שכן אין לדעת מה יעשה הנשיא הבלתי צפוי. יש כאן הזדמנות אדירה לעולם ולישראל.

אבל עוד לפני שיפסע טראמפ אל הבית הלבן, צפוי ראש הממשלה שלנו לחוות מחזור נוסף של הימים הנוראים. משוחרר משיקולי קמפיין ונטול כל מחויבות לנשיא הנבחר, אובמה עומד לסגור חשבון עם נתניהו וכולנו נשלם את החשבון. אם קלינטון הייתה נבחרת, הוא עוד עשוי היה להיות עדין ומתחשב. אבל לאחר שטראמפ נבחר, אובמה יכול להיפרע מנתניהו על שמונה שנים שבהן התנהג לא כראש ממשלה של בת ברית אלא כיריב פוליטי פנימי של נשיא ארה"ב, וזה יכאב. לו ולנו.