1. האינטרס של טראמפ: כרגיל אצלנו, הימין צוהל והשמאל מתאבל. התקשורת שוב מנותקת, אטומה ואשמה. עולם כמנהגו נוהג. נדמה לי שהפעם כל זה קורה מוקדם מדי. לימין עוד אין סיבות ממשיות לצהול. כל מה שיש, זה סימנים. זה יכול להיגמר כמו סימני הנפט שנמצאו בארצנו בשנות ה-60 וה-70. נכון שהחברים רודי ג'וליאני, ניוט גינגריץ', ג'ון בולטון, מייק פנס ושרה פיילין יכולים בקלות להחליף את נפתלי בנט, אורי אריאל, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ ומוטי יוגב בצמרת הבית היהודי, אבל באמריקה קובע רק אדם אחד. הנשיא. מה שקורה בין שתי אוזניו כרגע הוא תעלומה מוחלטת, ומה שיקרה שם בהמשך, כנ"ל.

נדמה לי שאפילו בנימין נתניהו עצמו רחוק מאופוריה. הוא יודע שאי אפשר לדעת איזה טראמפ נקבל בינואר, וגם אם נקבל את זה שרצינו, הוא יכול להתחלף בפברואר ולהתהפך עלינו בכל רגע נתון. הסיבה פשוטה: לטראמפ אין אידיאולוגיה. הוא לא תומך בישראל מסיבות דתיות, הוא לא גדל וחונך על ברכי תמיכה בישראל, יחסו האמיתי ליהודים צונן במקרה הטוב, וגובל באנטישמיות במקרה הפחות טוב. אגב, כדאי שכל עולצי וצוהלי הימין יעקבו אחרי ההתעוררות המדאיגה של אנטישמיות שמביא איתו טראמפ.

את הנשיא הנבחר של ארה"ב מעניינים רק אינטרסים. מי שעוקב אחריו יודע שלא מדובר באינטרסים הלאומיים של ארה"ב, אלא באינטרסים של עצמו. טראמפ הוא הנרקיסיסט המושלם, מאוהב בעצמו עד כלות, וכל מה שיסתור את האהבה הזו, יסולק. הוא איש עסקים שפשט רגל יותר פעמים מההפסדים של שמעון פרס, הילרי קלינטון ובוז'י הרצוג ביחד, והתעשר מכל פשיטת רגל כזו. יכול להיות שהימין יחגוג איתו, יספח את השטחים, יהרוס את אל־אקצא ויקים את בית המקדש השלישי. אבל באותה מידה, יכול להיות שלא.

זאת ועוד: אצל הילרי קלינטון ידע נתניהו, פחות או יותר, מה צפוי לו. לרע, אבל גם לטוב. אהדת ישראל אצל הקלינטונים היא תכונה אינסטינקטיבית, מובנית, זורמת בדם. נכון, מדיניות נתניהו אינה חביבה עליהם והאיש עצמו, עוד פחות. הם מתנגדים להתנחלויות, מה לעשות. בקרוב זה יוצא אל מחוץ לחוק בישראל, אבל באמריקה זה עוד לגיטימי. מצד שני, הקלינטונים הם אוהדים שרופים של הרעיון הציוני, הם מוקפים יהודים ציוניים, הם מחויבים לאיפא"ק, לממסד, למסורת, להיסטוריה, לאינטרסים המשותפים. מבחינת הילרי, להימנע מלהטיל וטו על החלטה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון זו החלטת ענק של פעם בדור, רוביקון שלא נחצה מעולם וספק אם ייחצה. היא מסוגלת לקבל החלטה כזו, אבל זה יעלה לה בריאות ויהווה טלטלה משמעותית.

מבחינת טראמפ זו החלטה ככל ההחלטות, והוא מסוגל לקבל אותה ברבע שנייה של היסח דעת, זעם או פתיל קצר. הרבה פחות יעניין אותו איך איפא"ק יגיב על החלטה כזו. הוא ניצח בלי איפא"ק הפעם, ולא בונה על הכסף היהודי גם בפעם הבאה. שלדון אדלסון נחלץ לעזרתו רק בישורת האחרונה של המרוץ, שנמשך למעלה משנה. טראמפ לא רואה את עצמו מחויב לאדלסון. אם הוא ימנה את ניוט גינגריץ' לתפקיד שר החוץ, זו תהיה התפתחות משמעותית. גינגריץ' מחויב לאדלסון לא פחות מנתניהו עצמו, ולכן המצב שיווצר הוא ששר החוץ האמריקאי אוכל מאותו מסטינג עם ראש ממשלת ישראל. גם זה, אם וכאשר יקרה, לא מבטיח לנו כלום.

יכולים להחליף את בנט ושקד. רודי ג'וליאני וניוט גינגריץ', צילום: רויטרסיכולים להחליף את בנט ושקד. רודי ג'וליאני וניוט גינגריץ', צילום: רויטרס

אפרופו טראמפ ויהודים: לא מזמן, באחת מאסיפות הבחירות, הוא ניסה להוכיח את אהדתו ליהודים וישראל וסיפר ש"הבת שלי, איוונקה, הולכת ללדת לי נכד יהודי יפהפה". אז זהו, שלא. נכון, איוונקה נשואה לג'רלד קושנר, איש עסקים יהודי כשר למהדרין. היא עצמה גיורת. היא עברה גיור אורתודוקסי אצל הרב יחזקאל לוקשטיין מניו יורק. מדובר ברב אורתודוקסי לכל דבר, סגן נשיא "בית הדין דאמריקה", שהוא הגוף המרכזי המפקח על נוהלי גיור אורתודוקסי בארה"ב. הוא אחד ממובילי האורתודוקסיה בארה"ב וברשותו מכתב ממנהל מחלקת האישות והגיור ברבנות הראשית, שלפיו הגיורים שהוא מבצע בארה"ב כשרים ומקובלים בישראל.

כל זה לא הספיק לבית הדין הרבני בישראל, שקבע לפני כמה חודשים שגיוריו של הרב לוקשטיין אינם מוכרים בארץ. עכשיו שמישהו יתנדב להסביר את זה לטראמפ. צריך לקוות שאיוונקה לא מתכוונת לעלות לישראל, כי אז יתברר שנכדו הקט של הנשיא אינו יהודי. למה? מאותה סיבה שהרפורמים והקונסרבטיבים לא יכולים להתפלל בכותל המערבי. או, בקיצור, כי ככה החרדים רוצים.

הזיכרון של הימין הישראלי מתקצר ככל שהאופוריה שלו גואה. ראוי לזכור איך החלה מערכת היחסים שלנו עם ידיד ישראל הגדול הנשיא ג'ורג' בוש. אריאל שרון חשש שבוש מתכוון "להשליך את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס" לאחר הפיגוע במגדלי התאומים ונשא אז את "נאום צ'כוסלובקיה". האמריקאים התנהגו אלינו כאל ילד סורר שמסבך את המשפחה וראוי להישלח לפנימייה סגורה. הרומן פרץ ולבלב אחר כך, בגלל התנהגות ערפאת, הטרור האסלאמי והנסיבות. אילו נסיבות יהיו כאן החל מינואר, אין לדעת.

ועוד תזכורת קטנה: הנשיא האמריקאי הראשון שהביע תמיכה מפורשת בהקמת מדינה פלסטינית הוא אותו ידיד אמת, ג'ורג' בוש. הוא גם הביא את מפת הדרכים, שאמורה לשרטט את הדרך למדינה הזו. כך שכדאי להירגע. ייקח עוד הרבה זמן עד שנדע מיהו דונלד טראמפ האמיתי וגם אז, זה לא יהיה סופי.



2. קליפורניה חולמת


גם ההתנפלות הפבלובית על התקשורת מיצתה את עצמה. איך לא ראתה, מדוע לא זיהתה, איך הופתעה. מה שקרה באמריקה הוכיח שזה יכול לקרות בכל מקום, לא רק כאן, וזה טבעי לגמרי. בבוקר הבחירות בישראל ידע גם בנימין נתניהו שהוא הולך להפסיד. זו עובדה. הוא התכונן לארוז וגם אמר את זה בקולו. בבוקר הבחירות באמריקה היה גם דונלד טראמפ משוכנע שהוא מפסיד. זה השתקף בדברי מקורביו לאורך היום כולו ובאולם הקטן והספרטני ששריינו לטקס הניצחון. לטראמפ, שגר במעון מוזהב שנראה כמו ארמונו של לואי ה-14, מתאים נשף ניצחון אחר, אבל גם בסביבתו איש לא האמין. אז שוב, זה התקשורת.

ארמון שיתאים ללואי ה-14. נתניהו וטראמפ, צילום: רויטרסארמון שיתאים ללואי ה-14. נתניהו וטראמפ, צילום: רויטרס

הגיע הזמן שנבין שיש דברים שאי אפשר לדעת מראש. פרנק לונץ הוא אסטרטג רפובליקני ותיק, מטובי הסוקרים באמריקה, איש מקצוע עם קבלות מכאן ועד הודעה חדשה. ביום שלישי בשמונה בערב, שעון ניו יורק, צייץ לונץ כי על סמך נתוני קלפיות המדגם, קלינטון היא הנשיאה הבאה של ארה"ב. דברים דומים אמרו מקורבים של טראמפ. הסקרים מאבדים בעידן החדש את אמינותם ואת יכולתם לחזות מגמות הצבעה. מכיוון שזהו כלי העבודה המרכזי של פרשני בחירות ואין לו כרגע תחליף משמעותי, קיבלנו את הפיאסקו שקיבלנו.

אפשר להסתובב באמריקה בלי סוף ועדיין לא לדעת באמת מי ינצח. אפשר לראיין אלפי אזרחים בעשרות אתרים ולפספס את התוצאה הסופית. הרי בסוף, הילרי קיבלה יותר קולות מטראמפ. מהבחינה הזו, הסקרים לא פספסו בהרבה. הפילוח והחלוקה של הקולות הם שהרגו אותה. במדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב, קליפורניה, היא ניצחה בענק וצברה קולות רבים, אבל הם העניקו לה רק את האלקטורים של קליפורניה. בטקסס, שם היא אמורה הייתה להפסיד, היא כמעט סחטה תיקו. לכן, בספירה הכללית היא ניצחה, ובבחירות היא הפסידה. בכל שיטת בחירות אחרת, כולל הישראלית, היא הייתה המנצחת. אז בואו נירגע. לא היה כאן ליקוי מאורות, יום הכיפורים או 9/11 חדש.

וחוץ מזה, כדאי להנמיך ציפיות: הפרשנים מצוינים בניתוח מה שקרה בשבוע שעבר, לא רעים בניתוח מה שקורה עכשיו, וחשופים לטעויות בניתוח מה שיקרה מחר. זו האמת, וכך תמיד היה.



3. אי של יציבות


עושה רושם שבני האדם מאסו בסדר הקיים. כל מה שהיה נכון, אינו נכון עוד. כל מה שהיה אסור, מותר. הפוליטיקלי קורקט מת. אין קווים אדומים, אין איזונים ובלמים, איש הישר בעיניו יעשה ואחר כך גם יוכל להיבחר לתפקיד החשוב ביותר בעולם. אם זה קורה לאימפריה הבריטית ולמעצמת-העל האמריקאית, זה יכול לקרות בכל מקום. הברקזיט בבריטניה והבחירה של טראמפ בארה"ב הן מהפכות המאה ה-21. מהפכות שניפצו את כל הכללים המוכרים וקבעו במקומם כלל פשוט אחד: אין כללים. הכל אפשרי. אל תופתעו יותר משום דבר.

ברשימה הזו לא כללתי את הניצחון של נתניהו ב-2015, כי הוא דווקא מעיד על מגמה הפוכה: בניגוד לאמריקאים והבריטים שצועדים עכשיו בחדווה לעבר הלא נודע, בלי לדעת לאן ייקחו אותם הברקזיט ודונלד טראמפ, הישראלים משתדלים לדבוק במוכר ובידוע וממעטים לקחת צ'אנסים. גם מי שלא באמת מרוצה מבנימין נתניהו, מעדיף את הבעייתי אך המוכר על פני החדש שיכול להפתיע.

נכון לרגע זה, עד כמה שזה נשמע פנטסטי, הישראלים של היום הם שמרנים בני שמרנים. כשקלינטון מפסידה לטראמפ, ראש הממשלה הבריטי מתפטר בעקבות הכישלון במשאל הברקזיט והכיסאות של מרקל והולנד מתנדנדים, כאן דבקים בקיים, נצמדים לסטטוס קוו ונמנעים מהרפתקאות מיותרות. "אי של יציבות", כינה פעם נתניהו את ישראל, ולא ידע כמה הוא צודק.



4. מטורללים. עובדה


תחקיר "עובדה" על המתרחש במעגל הפנימי של ראש הממשלה בנימין ושרה נתניהו שודר השבוע ועורר ויכוחים קשים. האם צדקה אילנה דיין כשהקריאה את מכתב ההכפשות ההזוי נגדה שכונה בטעות גם "תגובת לשכת ראש הממשלה", או שמא שיחקה לידיו של נתניהו וסייעה להסיט את תשומת לב מהסיפורים שסופרו בתחקיר למידת טרלולה של התגובה? התשובה היא כן, ולא.

לא צדקה, כי רוב הדיון הציבורי אכן עבר מהתחקיר עצמו לתגובה. כן צדקה, כי התגובה היא סיבה מצוינת לדיון. גם אם זה לא יובן מיד, וגם אם זה לא עוכל עדיין, השורה התחתונה של התגובה הזו תהיה ברורה ללא מעט ישראלים ובעיקר לאלה שמוחם אינו שטוף שנאה ותעמולה מבית היוצר בבלפור. ישראלים משמאל ומימין, ליכודניקים ומפא"יניקים, דתיים וחילוניים, שיודעים שאילנה דיין אינה שייכת ל"שמאל הקיצוני", שרוב מה שראש ממשלת ישראל כתב עליה לא היה ולא נברא, ושהתקשורת צריכה וחייבת למתוח ביקורת על השלטון כל הזמן, בכל הכוח.

אילנה דיין בתוכנית עובדה. צילום מסךאילנה דיין בתוכנית עובדה. צילום מסך

התגובה, שהוקראה במשך שש דקות רצופות על ידי דיין, היא אחד המסמכים המטורפים ביותר שנוסחו אי פעם על ידי גורם ישראלי שלטוני (אם נתעלם רגע מההודעה לתקשורת של סגן השר איוב קרא, שלפיה רעידת האדמה באיטליה אירעה בגלל ההצבעה באונסק"ו). התגובה הזו מעידה על ההלך הנפשי בסביבת ראש הממשלה, ובכלל על עניינים שבנפש. לא סתם היה קשה לקושש שרים או ח"כים בכירים שייצאו להגנת הטירוף הזה בפומבי (למעט, כמובן, מירי רגב). מחוץ לבלפור, יש עדיין אנשים עם מחסום בושה.

בשבוע שעבר נחשפה כאן ההתנפלות של הגברת שרה נתניהו, במהלך יום ההולדת של בעלה, על היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית פרגו־ברנע, לעיני עשרות עדים. כמו התגובה לדיין, גם האירוע הזה נמשך בין חמש לשש דקות וגם בו נאמרו דברים קשים, מופרכים, אם כי בטונים אחרים ובווליום שונה לגמרי. כפי שפורסם, הגברת נתניהו תקפה את היועצת המשפטית הוותיקה במילים בוטות, האשימה אותה בהאשמות מופרכות, דרשה ממנה לאשר לה ליווי צמוד של לשכת העיתונות הממשלתית (הרי היא סמל שלטוני, לא?), הטיחה בה שבגללה "הבית שלי נהרס", טענה שהיא לא מאשרת לה הוצאות, ושבגללה היא הייתה צריכה לשלם לעו"ד בורובסקי על ייעוץ בעניין דוח מבקר המדינה, וכו' וכו'.

נזכרתי בפרסום שלי כאן מלפני כמה חודשים, שלפיו הייתה אותה פרגו־ברנע חלק משיחה נפיצה שהתקיימה במשרד ראש הממשלה בעקבות פסקי הדין הסופיים בתביעות מני נפתלי וגיא אליהו, עוד שני אומללים שספגו את נחת זרועה של "הגברת" בארמון המתקלף בבלפור. בשיחה דנו בכירים במשרד ראש הממשלה בעובדה שהפסיקות החד־משמעיות של בית המשפט יצרו עובדה שלפיה בבית ראש הממשלה בירושלים יש בעיה קשה ומתמשכת של התעמרות בעובדים. מעון ראש הממשלה הוא מתקן ממלכתי. הוא לא שייך לגברת, וגם לא לאדון. הוא שלנו. של המדינה. ולכן התעמרות בעובדים שנעשית בין כתליו, היא באחריות המדינה. "צריך להגן על העובדים", אמר מי שאמר במסגרת אותה שיחה. בהמשך, העביר הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, אסף רוזנברג, מייל בתפוצה רחבה ובו הדגשה של פסקי הדין באותן תביעות והוראה לאחראים על מקומות העבודה השונים בשירות המדינה להקפיד להימנע מהתעמרות בעובדים.

ובכן, המייל כנראה לא הועיל. בצירוף מקרים מוזר מצאה את עצמה היועצת המשפטית עצמה קורבן של התעמרות בעבודה, שנכללה בה גם השפלה פומבית, שנכללו בה גם איומים מפורשים. "את חייבת להשתנות", הודיעה לה שרה נתניהו לעיני כל. ונשאלת השאלה, איפה שומרי הסף? מי ישמור על השומרים? מדוע לא נקט היועץ המשפטי לממשלה פעולה מיידית בעקבות מה שקורה כאן? אני קובע כאן, במלוא האחריות, שכל התופעות שנסקרו בעדויות השונות, פסקי הדין והפרסומים השונים, נמשכות במלוא עוזן בבלפור. אף אחד לא מעז לנסות לעצור אותן. יכול להיות שצריך פשוט להתלונן במשטרה? אה, נזכרתי שבשלב הזה לא נותנים למשטרה לפתוח בחקירה בנושאים חמורים הרבה יותר.

אחת העדויות האחרונות בנושא הזה ניתנה על ידי ורד סוויד, מי שהייתה היועצת למעמד האישה במשרד ראש הממשלה, במעמד מנכ"ל ממשלתי. סוויד היא אישה צנועה, בעלת רקורד ארוך וקבלות אין ספור. היא הייתה ראש העיר נתניה, היא עבדה עם שלושה ראשי ממשלה, היא אישה ישרה, חפה מתככים או מניעים זרים, שהקדישה את חייה לעבודתה. היא גם מפרנסת יחידה. אצל אילנה דיין היא גוללה שמץ ממה שעבר עליה בלשכת ראש הממשלה, ובעיקר על ידי שרה נתניהו.

הסיפור האמיתי חמור בהרבה ממה שסוויד סיפרה. כמוה פזורים כאן ניצולים רבים, כחול אשר על שפת הים, ואין פוצה פה ומצפצף. הסכר נפרץ על ידי איש בודד וגיבור בשם מני נפתלי, ששילם ומשלם מחיר כבד על התעקשותו. הבעיה היא ששומרי הסף מועלים בתפקידם ומתקפדים בשריונם מפחד שיבולע להם. זה לא תפוח אדמה לוהט, זו פצצה צועקת ומתקתקת שאף אחד לא מוכן להתעסק איתה.

ובתוך כל זה, נשאלת השאלה איפה ראש הממשלה. הוא באמת לא רואה, לא שומע ולא יודע? הוא מאמין לעצמו?



5. הרמת מסך


בנימה אישית, התחקיר ב"עובדה" הפיח בי תקווה ועידוד. זהו צעד קטן אבל חשוב נוסף בדרך המסוכנת והקשה להרמת המסך מעל מה שמתרחש בסביבתו של ראש ממשלת ישראל, שאמורה להיות שקטה, סטרילית ושפויה. התחלתי במסע הזה לפני שנים ארוכות מאוד ובהמשך הצטרפו כמה עמיתים, אבל החומה לא הובקעה.

שוב, בפעם המי יודע כמה: לא מדובר ברכילות. מדובר בדיני הנפשות שלנו. בישראל עוד אין שיטת משטר מונרכית. זוהי דמוקרטיה פרלמנטרית, ולתפקיד ראש הממשלה נבחר מי שמצליח להקים קואליציה, ולא משפחתו. פרופ' עוזי ארד, שיצק מים על ידיו של נתניהו שנים ארוכות והיה אחד האנשים הכי מקורבים למשפחה הזו עד לפני שנים בודדות, אמר ב"עובדה" בקולו שהגברת נתניהו הפקיעה מבעלה סמכויות ממלכתיות שנתונות בידיו מכוח חוק. קוראי הטור הזה מכירים טוב את הפרטים. סגן ראש המוסד נשאל על ידי נתניהו אם "אתה תהיה נאמן לי", בטרם ההחלטה אם למנותו או לא למנותו לתפקיד ראש המוסד.

קצרה היריעה מלפרט, מלחשוף ומלספר איך מתנהלים שם הדברים, מי קובע/ת מה ולמה. הדבר היחיד שנותר לעשות זה לשרת את זכותו של הציבור שרוצה בכך, לדעת. מהבחינה הזו, אפשר לסמן וי. אתם כבר יודעים.



6. עסקה בהזמנה


לפני כשבועיים נחשפה כאן העסקה שבמסגרתה התחייבה ישראל לרכוש שלוש צוללות נוספות מדגם "דולפין" ממספנה בגרמניה. אותה מספנה שבנתה את שש צוללות ה"דולפין" הנוכחיות של חיל הים (האחרונה שבהן תגיע ב-2019). העסקה נחתמה מאחורי גבו של הצבא, לא על דעתו של הרמטכ"ל, והמו"מ נוהל בחשאי. רביב דרוקר בערוץ 10 הוסיף אחר כך פרטים חשובים, כמו חילופי הדברים הקשים בין שר הביטחון בוגי יעלון לראש הממשלה נתניהו, כשיעלון "עלה" במקרה על מה שנרקם.

הסיפור האמיתי חמור בהרבה ומצריך, אף הוא, בדיקה רצינית (ואני לא מתכוון למבקר המדינה). המנוע העיקרי מאחורי עסקת הצוללות הוא ראש הממשלה נתניהו. רק לפני כמה חודשים, בהצגת התוכנית הרב-שנתית של צה"ל, הודיע אלוף עמיקם נורקין (שהיה אז ראש אג"ת) שעם הגעת הצוללת השישית ארצה, צה"ל ימכור צוללת אחת כדי להישאר עם חמש בלבד. בצמרת צה"ל אין אחד שסבור שזה הזמן להתחייב על שלוש צוללות חדשות. נכון, אין כוונה להחזיק תשע צוללות, אלא להחליף שלוש צוללות ותיקות בחדשות, אבל העיתוי כעת מוקדם מדי.

נתניהו בוקע מצוללת מדגם דולפין. צילום: רויטרסנתניהו בוקע מצוללת מדגם דולפין. צילום: רויטרס

ישראל לא ניגשה לעסקה הזו ברצינות, לא נוהל מו"מ אמיתי, לא נבדקו אופציות עם מספנות אחרות, לא בוצעה עבודת מטה אמיתית. מה שכן בוצע, היה "מוזמן". כפי שנראה היום המטה לביטחון לאומי, אין בעיה להזמין שם חוות דעת לכל כיוון. כל אבן שמרימים בבדיקת העסקה הזו מפיצה סביב סירחון קל. כולל העובדה שבניגוד למה שהוסכם בעסקאות הקודמות עם אותה מספנה, לא הייתה "רכישת גומלין" של גרמניה בתעשיות הביטחוניות בישראל בסכומים שסוכמו.

בעסקאות מהסוג הזה נגזרים קופונים שמנמנים בכמה תחנות בדרך. למספנה הגרמנית, שנמצאת בסכנת פשיטת רגל כבר זמן רב, יש סוכן בישראל. יש עוד לא מעט מתווכים בדרך. עסקאות כאלה צריכות להתבצע בשקיפות, תוך הליך מקצועי נאות וקבלת החלטות מדורגת. העסקה הנוכחית אושרה בקבינט בחטף והתירוץ העיקרי היה "להספיק לחתום עוד בתקופת מרקל, אי אפשר לדעת אם הקנצלר הבא ייתן לנו את אותה ההנחה".

שיהיה ברור: בכסף הענק הזה (1.2 מיליארד יורו) אפשר למגן את כל הטנקים והנמרים של צה"ל ב"מעיל רוח", אפשר לבנות עוד סוללות "כיפת ברזל", אפשר לעשות עוד דברים רבים שנמצאים בסדר הקדימות של צה"ל במקומות הרבה יותר גבוהים מסיכום מוקדם כל כך על עסקה מפוקפקת. מישהו צריך לבדוק מה קרה כאן בדיוק.