לפני כמה חודשים חלמתי שקיבלתי טלפונים מכמה רשתות טלוויזיה. המפיקים ביקשו אותי דחוף. “במה העניין?” שאלתי. הם אמרו: “בעוד כמה שבועות יש בחירות, בישראל או בארצות הברית, כרגע אנחנו עוד לא זוכרים, אבל לא חשוב. העניין הוא שאנחנו בונים את לוחות הזמנים של הכתבים והפרשנים שלנו. רצינו לשבץ אותך לתוכניות היום של אחרי הבחירות, למשדר המיוחד שנעשה אז: 'איך טעינו?'” “אשמח,” אמרתי, “אבל אולי לא תטעו?”

“ותפסיק להתערב בניהול שלנו בבקשה, העורכים שלנו עובדים עם הפרשנים הבכירים ביותר, העיתונאים המוכשרים ביותר ועם מכוני הסקרים הגדולים ביותר. אנחנו תמיד טועים, סמוך עלינו”, ענו אנשי תקשורת רבי-ניסיון אלה, “לכן, תמיד אנחנו עושים יום שידורים: מה הסיבות שטעינו. זה יום שידורים שבו התקשורת עושה חשבון נפש. הציבור אוהב את זה מאוד, וזה מביא הרבה רייטינג. כולל הפינה הקבועה: איך ייתכן שהסאטירה לא השפיעה? מדוע אתה חושש שהפעם זה יהיה אחרת?” הרכנתי ראשי.

מערכות חדשות הן עסק מורכב, העורכים צריכים לתכנן הרבה קדימה, ואכן מתכננים: בשבועות שלפני הבחירות המאמץ מופנה לניתוחים, פרשנויות, מומחים, תחזיות, טבלאות, מפות, הסברים, סקרים. כולם מפרסמים מה יקרה ומדוע לא יכול לקרות אחרת, ולמחרת: “איך טעינו, יום שידורים מיוחד”.

כל כך מעטים בתקשורת הישראלית חזו שטראמפ יזכה, עד שאפילו זוכה פרס נובל לתורת המשחקים, ישראל אומן, שזו מומחיותו, אמר שבתחילה הוא צפה שטראמפ יזכה, אבל התקשורת הצליחה לבלבל אותו.

"הראשונה לחזות"

אחת העיתונאיות היחידות שהעזה לחזות שטראמפ יזכה, ולא עוד ויותר מכך: העזה לומר שהיא תומכת בטראמפ מול קלינטון, הייתה עירית לינור. “הראשונה לחזות” היא ציינה בפייסבוק. לינור היא דמות מרתקת בתקשורת הישראלית, שנונה ועתירת תרבות תמיד, יותר מכל מי שעומד מולה, ומכריזה שהיא ימנית. ימנית? אני זוכר היטב את הימים שבהם היא הייתה שמאלנית 24 קאראט. אז, כשמאלנית, היא גם נשלחה לראיין אותי, מטעם העיתון “חדשות”. שועל מנוסה כמוני החליט להביא טייפ כדי להקליט הכל. הרשמקול הקטן שלי לא עבד, ולכן, לקחתי טייפ סטריאופוני ענק עם שני רמקולים שבקושי היה לו מקום בבית הקפה שבו נפגשנו. בעיתון, הכתבה נפתחה בשאלה מדוע הבאתי אותו. התשובה שלי הייתה: “הרי המצב בינינו ברור, את צריכה לחזור עם כתבת שטנה, כתבה עוינת, ואני צריך להבטיח את עצמי מפני פראייריות יתר”.

מצביעים בקלפיות בארה"ב. צילום: רויטרסמצביעים בקלפיות בארה"ב. צילום: רויטרס

נפגשתי איתה לפני כשנה, והיא זכרה את הטיפ הענק זה. אני זכרתי דבר אחר: לקראת סוף השיחה, מחוץ לראיון, וכאשר הטייפ היה כבוי, אמרתי לה שאם זכויות אדם חשובות לה, עליה להבין שאדם שיש לו רגישות לזכויות אדם לא יכול להיות בעד מדינה פלסטינית, שתהיה דיקטטורה נוראה על פי המודל הערבי הידוע. היא גמגמה ואמרה משהו בנוסח: אבל אני לא יכולה להיות בצד של אנשים כמוך.

משהו קרה עם השנים כנראה, ואני עוקב אחריה בהנאה. כשדיברתי איתה בשבוע שעבר, היא הצטנעה וטענה שאין רבותא בכך שהיא חזתה את ניצחון טראמפ, כי זה היה ניחוש של 50% ממילא. לדעתי, היא בכל זאת אמיצה, מכיוון שהיא לא אמרה: “אני חוזה שטראמפ יזכה”, תוך כדי שהיא מוסיפה: “למרבה הצרה”, אלא תמכה בו למרות, כפי שאמרה לי, שאין משמעות לתמיכת ישראלי במועמד במדינה זרה.

עכשיו זה מאחורינו. טראמפ זכה, ואני לא מקנא בו. הוא עומד בפני בעיה קשה: איזו הבטחה לא לקיים קודם, להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים או לבנות גדר עם מקסיקו?