מה אומר לכן, גבירותי? זאת לא מלחמה. הנה, אני קושר סמרטוט לבן לקצה המקל - אות שפני לשלום, עכשיו אתן מוזמנות להניח את הספריי–פלפל בצד, כי אנחנו ממש לא במלחמה. אין לכן עניין, כך לפחות אני מקווה, איתי - ולדעתי גם לא עם תשעה מתוך עשרה גברים, להפך: העובדה שחלקכן מתעקשות להפוך גם אותי לאויב - או לפחות ליריב, עוד תתברר כאחד המשגים הגדולים במאבק שבו רובנו דווקא בצד שלכן.
קשה לדעת מה היה הטריגר: הפרס לאיבגי, ההתנצלות של ארי שביט, האזכרה לגנדי או אולי הפוסט של ינון מגל נגד יחימוביץ' - כשברקע קמפיין הבחירות של טראמפ מול הילרי, אבל נדמה שבעת האחרונה הופך גם הפמיניזם הפרקטי, זה שלא שורף גשרים וחזיות, למלחמת בנות–אור בבני–חושך.
וזהו - שלא.
המאבק שלכן הוא גם המאבק שלנו. הוא לא מאבק בין נשים לגברים אלא מאבק בין מי שרוצים חברה שוויונית למי שלא מוכנים להשלים עם אובדן היתרון היחסי שניתן להם בגלל צבע העור, ההשתייכות המגדרית, האמונה הדתית או הזהות הפוליטית - חמישים גוונים של צוואר אדום.
הטעות שלכן היא אפילו לא אקסקלוסיבית לדיאלוג בין המינים, כי לפעמים נדמה שאפילו המילה דיאלוג - דווקא בעידן שבו יש כל כך הרבה אמצעים דיגיטליים לקיים אחד שכזה, היא כבר מילה מגונה כשלעצמה: או שאתה מפגין בכיכר או שאתה תומך ברצח רבין. או שאתה בעד שלום או שאתה שונא ערבים. או שאתה הפועל או שאתה מכבי - כל כך הרבה או–או, עד שלמי שעולמו לא צבוע בשחור ולבן, כבר אין מקום בשיח הציבורי שהיה כולו ל"דרבי", ובכלל זה למי שמאמין שאין סתירה בין התנהגות גברית קלאסית לשוויון מגדרי. מה אומר לכן? אפשר גם לאהוב את דילן ולנון - ולשיר “אימג'ן" בכוונה גדולה - גם בהתנחלות בשומרון, ממש כמו שאפשר להיות חזיר שוביניסט גם בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב.
אז נכון, אני לא אנקוט דעה נחרצת נגד משה איבגי, ינון מגל או אפילו גנדי המנוח, אבל זה לא מפני שהם גברים כמוני, אלא מפני שאני מאמין שבמדינה מתוקנת, אין להרשיע אדם (גם לא ציבורית) לפני שהוכחה אשמתו.
אני לא מיתמם: אני יודע איזו דרך ייסורים עוברת מתלוננת שבוחרת במסלול המשפטי, אבל מה לעשות שאין נתיב אחר? אפילו לא שיימינג בפייסבוק שעוד יתהפך על כולנו כחרב פיפיות.
בחזרה לבחירות בארצות הברית: סקרים הראו שאצל נשים - שלכאורה היו אמורות כולן להיות בצד של הילרי - הולכת ופוחתת התמיכה בה ככל שפוחתת רמת ההשכלה של הנסקרות. צאנה וראינה: דווקא הנשים שנמצאות במקום נמוך בשרשרת הדיכוי הגברי - תומכות בטראמפ, האיש שרוצה “לתפוס להן בחתול" (יש מקרים שבהם תרגום מילולי עושה דווקא חסד עם “כוונת המשורר").
מזכיר לכם משהו? כן, אולי את אלה שמכונים כאן בזלזול מתנשא “המטומטמים של ביבי": מי שלכאורה סופגים את כל מכות שלטונו - ועדיין תומכים בו.
למה זה קורה? הניחוש שלי הוא שאנחנו לא סובלים התנשאות: הגברת מאוקלהומה שעובדת כקופאית בסבן–אילבן, תעדיף להסתדר עם הגבר שלה בכוחות עצמה מאשר להילחם על זכויותיה לצד הלסבית/אינטלקטואלית/ליברלית מניו יורק, ממש כשם שפועל הטקסטיל המזרחי–מסורתי מהדרום (החמצתי איזשהו סטריאוטיפ...?) יעדיף להוסיף להיאנק תחת ידו של ביבי מאשר להיוושע בידי הייטקיסט חילוני, “צפוני" ואשכנזי (משום כך נתניהו ממקד בתבונה את כל מאמצי ההסברה שלו בטיפוח הקיטוב החברתי–דתי–לאומי).
למה כל זה קורה? כי דווקא בפוליטיקה, לכאורה הנושא הכי פרקטי בעולם, החיפוש המתמיד שלנו אחרי זהות עובד שעות נוספות. נרגשים מגודל המעמד שהופך אותנו מלכים ליום אחד, פעם בכל ארבע שנים, אנחנו עומדים מאחורי הקלפי ושואלים את עצמנו “מי אנחנו?" במקום “מה היינו רוצים להשיג?".
טיפשי? אולי, אבל אם זה מנחם מישהו, מדובר בצרת רבים: גם האמריקאים, הבריטים, הפיליפינים והקולומביאנים נמצאים איתנו באותה סירה שדגל ענק מתנוסס על התורן שלה, אבל תחתיתה רעועה...
לכן המאבק האמיתי שלכן, גבירותי, הוא לא נגדי. אתן יודעות מה? הוא אפילו לא שלכן! הוא גם שלי ושל כל מי שחושב שחברה אנושית מתקדמת צריכה לשאוף לצמצום של מרבית הפריבילגיות המולדות.
אל תמהרו להדיר אותנו מהמתרסים שעליהן אתן עומדות עכשיו מול דונלד טראמפ, ציון קינן או כל יריב אחר - אמיתי או מדומה. כי בסופו של דבר, גבירתי האמזונה, את יכולה להילחם לבד, אבל (אחד המשפטים השנואים עלייך יגיע בעוד 3...2...1): בשביל לנצח, את תצטרכי לצדך גבר.
ומוטב שיהיה אפילו גבר–גבר.