הדיון על חוק ההסדרה נראה לי מוזר. סליחה על הנחרצות, אבל ברור שאסור לפנות את עמונה. הוויכוח סביב העניין הזה ער ומלא יצרים. יש הסוברים שאם התושבים לא יסולקו, יעשו מאיתנו קציצות ברחבי העולם וישראל תיחשף למטר חבטות דיפלומטיות. מצחיק. מי שחרד ממרות החוק הבינלאומי, מבתי דין ומסנקציות עולמיות, שיפקח את עיניו, יקפוץ למטה האו"ם בניו יורק וייווכח שממילא לא מחבבים אותנו שם. לא משנה מה נעשה. גם אם משיח בן דוד יופיע ועל כנפי נשרים יגיעו יהודי הגולה ויחדיו נפנה באקט של אהבה ואנושיות את נחלותינו לטובת ציבור זה או אחר, עדיין יטענו שאנחנו פולשים חסרי זהות וטוב יהיה אם נחזור לפולין, למרוקו, לרוסיה ולאתיופיה וניעלם כללית מהאטמוספרה.

למרבה הצער, יש עדיין אנטישמיות. היא נוכחת וכנראה תלווה אותנו לנצח. זו המסגרת שבה נצטרך להמשיך להתקיים. לכן לא כדאי להתרגש מטיעון שמסתמך על החשש מעונשים שטריבונלים בינלאומיים עלולים להנחית עלינו. בנוסף, רצוי לשים לב לשינוי שחל בעולם. הזירה הגלובלית משתנה. הפוליטיקלי קורקט והחמלה המזויפת שתדלקו את כל אותם גופים שהפכו את הגינוי הישראלי לתחביב הופכים פחות משמעותיים. שאו עיניים לעבר הבית הלבן, הקרמלין והאי הבריטי. המציאות החדשה קשוחה מאוד ומניחה את שיקולי המוסר הצבועים לטובת ריאל פוליטיק ועשייה חד־צדדית.

לשיח בעניין פינויה של ההתנחלות המדוברת השתרבב דיון נוסף שעיקרו נוגע לזכויות היתר לכאורה שהמתנחלים מקבלים. במרכזו מלינים גורמים מסוימים על ההטבות הכלכליות שמקבלים אותם אזרחים שהחליטו להתגורר ביהודה ושומרון. בהתאם לטיעון הזה הם מוצגים כשודדי הקופה הציבורית ולעתים גם כפרזיטים. בעיני התפיסה צריכה להיות הפוכה. אדם שמתגייס ליישום בפועל של הרעיון הציוני ומוכן בעבור זאת להקריב את איכות חייו וביטחונו, ראוי לתגמול מיוחד. אני מניח שאילו אבות אבותינו, אלו שיישבו את הארץ ורכשו בנחישות ולעתים גם בתחבולות אדמות שוממות שהיו שייכות או לא שייכות לחקלאים מקומיים, היו מביטים בנו היום, קרוב לוודאי שהיו רותמים את חמוריהם ומיטלטליהם ועוברים לגור מעבר לקו הירוק.



נכון, לחלוצי הספר המודרניים אין בלעדיות על הגשמת החזון הציוני, הוא מתגלם ברבדים נוספים של הישראליות: ביישובים האורבניים המרהיבים שצמחו כאן, באומת ההייטק המטורפת שגואה, בתל אביביות הפתוחה, התרבותית והסובלנית, ביישוב הגליל ובפיתוח הפריפריה. זו כמובן רשימה חלקית. אבל לצד כל אלה צריך לזכור שהקושי והסיכון מעבר לקו הירוק רבים מאוד ונדרשת מסירות שנראית לחלקים מאיתנו כגובלת בשיגעון. מי שיש לו כוחות נפשיים להתקיים באזור שמרוחק מהמרכז הכלכלי־תרבותי, בשטחים עוינים, במקומות שהתשתית בהם לא תמיד איתנה ובבידוד מרבים ממנעמי החיים, ראוי להקל על חייו ככל שאפשר. הקרבה אישית אידיאליסטית צריכה לקבל הכרה. לכן כשעול המיסוי האיום שקורע את תושבי ישראל מתממש בהקלת התנאים לחלוצי המאה ה־21, הגזירות הכלכליות נסבלות בעיני יותר.

נחזור לעמונה. איך אפשר לומר לאנשים שביססו את נוכחותם וגרו באזור מסוים במשך תקופה ארוכה להתחפף מביתם? נכון, בנייה והתיישבות צריכות להיעשות באופן תקין וחוקי. אבל משלא נאכף החוק בעבר ובפועל התממשה מציאות שתואמת את הרוח והחזון הישראלי ואת רצון הרוב שהתבטא בבחירות האחרונות, יהיה זה אבסורד לפנות. ראשית, הטראומה ועוגמת הנפש שייגרמו לאותם מתיישבים הן בלתי נמנעות. אחרי מה שאירע בגוש קטיף הוכח שקשה ואולי בלתי אפשרי להתאושש ממהלך כזה. שנית, בהתאם לתפיסה שעל הקרבה צריך לתגמל, יש מקום לסלחנות והחרגה, בטח במקום שהמדינה פישלה בו. ובכל הנוגע לעמונה, היא פישלה. בעבר ובהווה. במהלך השנים הרשויות העלימו עין מהעובדה שהיישוב הולך ומתרחב שם. המתיישבים לא פונו ומאידך מעמדם לא אושרר. יש כאן מדיניות ישראלית קלאסית שמאפיינת היסטורית את פעילות הממשל שלנו. ימין ושמאל כאחד. מין ערבוב קלפים בלתי מוסבר, שמטרתו לשמור על הארעיות ובמקביל לאפשר לחיים להמשיך להתקיים במקום בלי לקחת אחריות. קורצים ונוזפים גם יחד.

בתוך הקיפאון הפוליטי הזה צמחה מציאות, והחיים, אתם יודעים, חזקים מכל: מתסבוכות בינלאומיות, מממשלות מתחלפות וממאבקים בבית המשפט העליון. לכן מי שמבקש לגעת בנושא הזה בכלים כירורגיים קרים פועל באופן שגוי ברמה האנושית. כי אחרי הכל, בתום הרס ופינוי שיעוררו סערה פוליטית ונפשית, תיוותר קבוצה של אנשים שבורים, אף שדווקא אלו היחידים שאנחנו צריכים לעודד ולגבות. אז אולי הגיע הזמן שנחליט סוף־סוף איזו מדינה אנחנו, שומרת חוק? ודאי. שפועלת בשיקול דעת? בהכרח. אבל גם אנושית, חומלת ואידיאליסטית. ועכשיו השאלה היא איך אלו יבואו לידי ביטוי באתגר הניצב לפנינו ושמו עמונה.