שנת 91', ילדה בת ארבע, עליתי לארץ מאתיופיה, כפר ליד גונדר יחד עם בני משפחתי. אמא סוחבת עליה שישה ילדים בגפה מארץ מוכרת ופשוטה לארץ "ירושלים". כך המבוגרים בני העדה קראו לארץ ישראל, סברו שזו ירושלים. החלום אודות ירושלים תמיד היה בשיח במשפחה, גם השם שלי מעיד על החלום הזה שהיה עמוק בשגרה היומיומית בכפר. אבא ז"ל היה יוצא לשדות ובין הפוגה להפוגה שר על החסידה שתיקח אותנו לירושלים ואמא, קצת לפני שהשבת נכנסת נושאת גם היא תפילה ומברכת אותנו כולנו.

הזיכרונות מהכפר הם בודדים אבל אלה שנצרבו בתודעה נתפסו מאוד חזק. את חבלי העלייה והקליטה לא אני חוויתי, אלא אמי, אחיותיי ואחיי הגדולים. עד שקרה משהו שהזיז אצלי את התודעה - לפני שנתיים בהיותי קצינת חינוך של בית הספר להנדסה צבאית ביקשתי מאחד המפקדים להעביר פעילות הסברה לקראת יום ירושלים שבמקרה באותו יום מציינים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה.

אותו מפקד החזיר לי בשאלה: "למה שאת לא תדברי על משמעות היום הזה בעיניי משפחתך וקהילתך ונלמד כולנו דרכם על משמעות היום הזה"? זהו למעשה היה הרגע שקצת תהיתי כיצד אינני מכירה אודות עולמי שלי, את מה שיוצק משמעות לקיומי על פני הארץ הזו? ואיך אינני יודעת את סיפורו של אחי הבכור, שעלה בגפו דרך סודן אחרי שנה ששהה בחרטום והמתין לסיוע ממדינת ישראל.

ליצור יחד עתיד משותף. ירוס (ירוסלם) שיגוט. ליצור יחד עתיד משותף. ירוס (ירוסלם) שיגוט.

אותה שאלה הדהדה אך חלפה כלא הייתה, עד פרוץ גל המחאה של העדה האתיופית בקיץ שעבר. מחאה שהייתה מאין תקווה שהתנפצה. מאבק על רב תרבותיות, על הרצון והכמיהה להיות במקום שווה בתוך החברה הישראלית, להיות חלק מהנרטיב הישראלי-ציוני שבמסגרתו לכל אחד יש החלק הייחודי שלו.

היום אנו חוגגים את יום הסיגד, ומציין את התקווה המשותפת לכולנו על ידי קהילת יהודי אתיופיה בישראל. יום זה הינו מנהג שהבאנו עמנו מאתיופיה עם עלייתנו ארצה כשיום החג הוא כ-50 ימים לאחר יום הכיפורים, הימים אשר מקבילים לחמישים הימים שבין יציאת מצרים לקבלת תורה ומעמד הר סיני. ביום זה נהגו זקני העדה האתיופית להתחיל בצום ולעשות את דרכם ברגל אל עבר ההר הגבוה באתיופיה ולשאת תפילות לשלומם של יהודי אתיופיה והעולם, אך הבקשה הגדולה מכל הייתה הכמיהה לעלות לירושלים. הסיגד משמעותו הוא סגידה, השתטחות שביטאו את צורת התפילה, אך בין היתר היווה יום זה מאין התבוננות מחודשת על עצמנו, מעשינו ותפילותינו.

חג הסיגד מהווה בעיניי הזדמנות להתבוננות עלינו כחברה הישראלית ולא רק כקהילה. להביט, ללמוד ולתת את התשובה. במבחן המציאות הדבר רחוק מלהיות כך, אך תמיד יש בידינו את ההזדמנות ללמוד על השונה ולחוות דרך נקודת מבט אחרת את הסיפור השלם שלנו כעם. אז זהו הזמן שלנו כחברה, לעלות אל אותו הר, לשאת תפילה לחיים טובים יותר, להגשמת כל התקוות וליצור יחד עתיד משותף. 

הכותבת היא קצינה בדרגת רס"ן בצה"ל, ראש מדור הסברה בחיל החינוך. מתגוררת באשקלון.