מיד עם צאת השבת, עוד בטרם פתחנו את הטלוויזיה או את המחשב, התקשרה הבת. היא מתגוררת עם משפחתה בחבל בנימין, בישוב קרוב לחלמיש, וביקשה להקדים את חדשות הטלוויזיה ולספר לנו, וגם להרגיענו, על השריפה הגדולה שכילתה את בתי הישוב השכן. סיפרה על מה שארע ועל תושבים מחלמיש שפונו אליהם בליל שבת, גם לביתה שלה, וזו הייתה פתיחה מדכאת ומפחידה של שבוע חדש. ואז ביקש נכדנו בן הארבע לדבר עם סבא. הוא נטל את השפופרת והכריז באוזני בקול מנצחים צוהל: "סבא, הבית שלנו לא נשרף!". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לצחוק, אפילו ליהנות, למשמע הטון הבוטח והשמח של הזאטוט; לבכות, כאומר: אוי לניצחון כזה ואבוי למה שילדון בישראל צריך לשמוח ולחגוג עליו בימי רעה כאלה.

ועל סדר היום של ימי הרעה הללו עלה פתאום הרב שמואל אליהו, הרב הראשי של צפת. הרב הוא בגדר מטלית אדומה לציבור רחב באמירותיו ובפסיקותיו בשאלות דת ומדינה וצניעות. יש לומר שהוא קנה את מעמדו זה ביושר, בזכות כמה מהפסיקות ובראשן האיסור שגזר על השכרת ומכירת דירות לערבים ועל קבלת סטודנטים ערבים למכללת צפת.

בסוף השבוע שעבר, כשהאש אוכלת בכל פה ברחבי הארץ, נשאל הרב אם מותר לחלל את השבת כדי לעצור מציתים או כאלה המתכוונים להצית או לירות בהם. הוא השיב: "בוודאי מותר ומצווה לחלל שבת בשביל לעצור את האש ואת המציתים, ואם צריך גם לירות בהם". את היתר הירייה הוא סייג ("אם צריך"), ובכל זאת הסערה פרצה והשתוללה במלוא עוזה, כמעט כמו האש, והמוקד בכנסת: "לפטר את הרב!", "לפתוח בחקירה נגדו!", "לעתור לבג"ץ!". רק "לתלות אותו בכיכר העיר" לא אמרו.

אבל מה לעשות והרב אליהו צודק הפעם. הוא עצמו ציטט "אחד מראשי השב"כ" שכינה את ההצתות "נשק להשמדה המונית", ואני שמעתי את אמנון אברמוביץ’ קובע בטלוויזיה, בצדק, שההצתות הן "ניסיון רצח". אז מה יותר צודק משימוש בנשק, "אם צריך", כדי לנטרל השמדה המונית ולמנוע ניסיון רצח? אין הבדל בין טרוריסט שבא לרצוח בסכין או בנשק חם לבין מי שבא לעשות כן באמצעות מיכל בנזין וגפרור. טרור הוא טרור הוא טרור.

עכשיו שעת המבחן של הממשלה - באילו מהירות, יעילות ולב פתוח תטפל בשיקומם של נפגעי השריפה, שעולמם חרב עליהם. שר האוצר השמיע מול האש מילים יפות ומבטיחות בפנייתו לפקידים האמורים לטפל בכך: "אל תטרטרו אותם, אל תתנו להם לטבוע בניירות, אל תשלחו אותם ממשרד למשרד". ראש הממשלה החרה החזיק אחריו.

אך מניסיון העבר, בשריפת הכרמל הקודמת, בפינוי גוש קטיף וב"צוק איתן" למדנו שיש הבדל בין הבטחות מנהיגותיות שניתנות בצל אירוע לבין מימושן אחר כך. מה גם שהפעם, כדי שהממשלה תסייע כספית לנפגעים, יש הכרח שתכריז קודם לכן על ההצתות כמעשי טרור, וזה עדיין לא נעשה. גם לא ברור אם זה ייעשה באופן גורף בנוגע לכל השריפות, או שמא יהיו כאלה שלא ייכללו בהגדרה זו. והפקידים המבצעים, האומנם יצליחו להשתחרר מכבלי הבירוקרטיה והניירת? שאלה שאלתית.