למרגלות הסיטי טאואר, על נתיבי איילון, מתוך שלטי החוצות הענקיים עמד לו המונומנט הסלולרי. הוא נגלה אליי כמו הריבוע השחור שנחת על הגורילות הסקרניות מהאודיסאה בחלל. ואני, קוף ותיק. הרטבתי. כמובן שלא היה לי שקל על התחת כדי לרכוש אותו או אפילו משהו שמתקרב אליו, אבל ידעתי מהרגע הראשון – הסמסונג גלקסי 7 אדג' יהיה שלי ועל הזין החומרנות.
על פניו זה מעשה נורא דבילי. לקנות מוצר די יוקרתי כשאתה בקושי סוגר את החודש. במיוחד אם אתה מתהדר באי כניעה לחומר ומותרות. מה גם שהטפות הרוח הבוערות מתחת לרגלינו בימים פוסט טכנולוגיים אלו לא מוסיפים לשקט הנפשי. אבל בכל זאת, אם אצמד להסברים פרוידיאנים, אז אבא שלי אשם, הוא היה זה שקנה לי מגה-סון בשנות ה-90 כשהילדים בחוץ עוד שיחקו "קרוב לקיר" עם גוגאים. אני לא זוכר אם זה קרה בתקופה שהוא היה מובטל או כשבדיוק התקבל לעבוד כמלגזן במפעל מזון לבעלי חיים. כך שלהיות מעודכן טכנולוגית זה משהו שקבלתי בירושה מאבי העני שיזכה לחיים ארוכים.
זה לא פייר להטיל את האשמה רק על הפסיכואנליזה. גם לחברת אפל יש חלק בכך. כי בתכלס אני בחור נאמן. חמש שנים שהסתובבתי עם אייפון 4 ולמרות שבשנתיים האחרונות ספגתי עלבנות קשים מקולוגות וחברים קרובים – האמנתי בו. כי הוא היה נוח, מעולם לא התקלקל ותמיד היה חזק. גם בנפילות הקשות. הכי מרגש היה לראות עוד אדם שמחזיק גם כן במכשיר הפרה-היסטורי הזה. אכן, זה מרנין ומרטיט לב לפגוש נפש תאומה שחומלת אחת על השנייה, אך בו בזמן יודעות ששמור להן החן.
אז מי צריך עכשיו בור של כמה אלפי שקלים בשביל שהווטסאפ או הפייסבוק יעבדו יותר מהר. מאיזו סיבה אני אמור לחלק עכשיו תשלומים מפה ועד דרום קוריאה? רק בגלל חוסר הסבלנות שלי כשסמליל שעון החול האיטי מופיע? אבל איזה חן וחמלה ואיזה בטיח. הקשר עם האייפון קשישה נעשה גרוע יותר עם כל עדכון ועדכון. פתאום אין לך גישה לאפליקציות, האינטרנט בקושי זז וחלק מהכפתורים כבר לא מגיבים. הסמארטפון הישיש כבר עשה את שלו ואת סוף הקדנציה הרעה שלו נטרתי לתפוח הנגוס.
נמכר לאישה המקסימה בשורה הראשונה
אולי יותר מהתקיעות והאיטיות, הצורך הלא מוסבר בלהישאר מעודכן שבר אותי. לקבל אימוג'י של חייזר בשחור לבן זה משהו שרק בעלי הסמארטפונים הישנים מכירים. אני חושב שזהו סמל התקיעות. כשהתוכנה הפסיקה לתרגם סמלילים מעודכנים ובמקומם הניחה את בן דוד של אי.טי הרמתי ידיים. וכבר אז התחלתי לפזול לחברות אחרות. הנוטים הבוערים לא הרתיעו אותי מלהצטרף לסמסונג. זה לא שרציתי את המפלצת היקרה ממלא. פשוט הייתי מעוניין ב-S7. אהבה ממבט ראשון. או שמא אובססיה. אז קוששתי שקל לשקל. בדקתי טיסות כדי לדעת עד כמה יהיה שווה לרכוש אותו בדיוטי. חיפשתי דילים לאילת, כי בלי מע"מ זו הנחה משמעותית. עשיתי סקר שוק. כן יבואן רשמי, לא יבואן רשמי. השתתפתי בהגרלות כאחרון ה.פתטיים הבהרתי לקרוביי שאם כבר מתנה ליום ההולדת אז יש מספיק תשלומים לכולם. חודש דצמבר ואוקטובר פנויים למשל. אז מי שם מאה שקל על ינואר פעם ראשונה? פעם שנייה? פעם שלישית? – נמכר לאישה המקסימה בשורה הראשונה! תודה אמא!
הפלטה חסינת המים והאבק הזו תהיה שלי ראס בין עינו. אמרתי וצדקתי. והנה באחד מימי השישי השקטים הגעתי לחנות עם אשתי, נחוש ואחוז שטיפת מוח פרסומית. ובלי הרבה דיבורים הבהרתי לאיש המכירות מה אני רוצה. ושיהיה בזהב. וכן, כמה שיותר בלינג בלינג ושופוני. הוא הביט עליי כמתפלא. ככה? בלי הסברים? ישר ולעניין? אחרי מבט שני הוא הבין שאני יכול לדקלם לו את המפרט הטכני כמו שלא דקלמתי את הדרשה בבר מצווה שלי. הוא רשם פתק קטן וביקש שניגש לדלפק המכירות. לפנינו עמד אדם מוזר. לא שקט. הוא התחיל לגעת בכל מה שהיה סביבו ובמקביל רקע ברגלו הימינית. מן אי שקט כזה שבין לחוץ לפיפי ל-אני הולך להתפוצץ פה על כולכם. אני כולי בהתרגשות ופתאום לקוח רנדומלי הכניס ממד של סוריאליזם למעמד הרכישה. הפקידה שאלה לשמו והוא ענה "ריקי מרטין". היא חייכה ושאלה אותו "זה לא הזמר?" הוא יישר אליה מבט וענה בנחרצות "לא!" והמשיך לרקוע ברגלו ולגעת בחבילות הקטנות האלו שקונים על הדרך בקופה. מזל שהקופה השנייה התפנתה. כי עם "יוסף יוסף" היא הייתה מבקשת להשתחרר מוקדם מהעבודה.
אולי זה מה שקורה לאנשים באובססיה טכנולוגית. אתה כל כך ממוקד מטרה עד שאתה מאבד את זה. אתה נכנס לנוירוזה של עדכונים ומוצרים נלווים. בדיוק כמו ששבוע לאחר מכן נסעתי לחנות ברחוב המלקוש ת"א, כדי לקנות מגן מסך וכיסוי לבונבון. על פניו לחנות היה אתר אינטרנט מרשים עם המוצרים הכי נחשבים בעולם, במחירים הוגנים. כשהכנסתי את הכתובת ל-Waze הבנתי שמדובר ברחוב שנמצא בפאתי שכונת התקווה. אפילו הרדיו שדלק במקרה היה כל כך קלישאתי וניגן לי את ריח מנטה של מרגול. נסיעה קדימה ואחורה ברחוב לא עזרה לי למצוא משהו שנראה כמו חנות. אפילו לא רמז. אחריה הגיע אבנר גדסי עם נפרדנו כך. ולאט לאט התחלתי להבין שאו שאני נפרד משפיותי או שאשתי תבין למה היא נכנסה ותבצע הלכה למעשה את מילותיו של גדסי. והנה, רגע לפני שהתנעתי משם כדי לקנות את כל חבילת ההגנה בדיזנגוף סנטר כמו פראייר ממוצע, הגיח לו אדם ושאל "אתה אלי? לחנות?" אמרתי לו שכן, אבל איפה? למה אין שלט? "עזוב אותי משלט? אני לא רוצה שיפרצו לי". וכך נכנסו יחדיו אל המחסן שלו, דרך בית הוריו. בדילוגים, בין ילד רוכב על בימבה לסבתא עם סיר רותח בידיה. כמו שאני אוהב. אווירה ביתית, מקצועיות נטו ומלא אהבה.
אז כן, בימים אלו אפשר למצוא אותי בבית, חבוש ברתמות למשקפי הוירטואל ריאלטי, משוחח עם מאוכזבי הבחירות בארה"ב במסדרונות המציאות המדומה בתוספת האופציה לנגן על מסך ענק כל מוזיקה שאחפוץ בתהליך דמוקרטי למדי, כשגם האווטרים של ג'ון מטקסס ונדיה מנורבגיה מאזינים לאלקטרוניקה כורדית מבית היוצר של צפריר יפרח, תוך כדי נענוע ראשם מצד לצד ומחמאות על בחירת השירים. כן, VR זה העניין החדש. אבל בעוד שלוש או ארבע שנים, כשגם המכשיר הזה יהפוך לפלאח לא רלוונטי אני אמצא את עצמי מתאהב במכשיר אחר.
וחשוב להתאהב במכשור, בניגוד לספקנים המגדירים עצמם "רוחניים" או כאלו שמסרבים לשלוח יד ולהשתתף במעגל הקדמה, אני חושב שהקדמה היא הכרח ולא בחירה. היא נתון קבוע כמו מזון ואוויר. ואל לנו לרעוב. אפשר לבחור את מה שאתה מכניס לגוף אבל לסרב אליו יחליא ויגרום לקרקורי בטן. האם ישנו משורר שסירב לכתוב את שירה על דף לאחר מהפכת הדפוס? מחזאי שהתנגד לתפעול טכנולוגי מאחורי הקלעים או במאי שבחר לא להיעזר במצלמות וציוד מודרני? לפני שיקפצו עלי כל הלאנס פון טריירים – ברור שאפשר בלי. אך חשוב לזכור שהבחירה לא לקחת חלק נגזרת ממה שקיים, כלומר ההתנגדות היא ביחס להסכמה. מה גם שההצמדות לכללים ומגבלות יכולה לפגוע בהתפתחות כך שאסור לשכוח שהטכנולוגיה העכשווית היא הנוסטלגיה של המחר.