שם, במרוקו, פעם בשבועיים היו מגיעים נציגים של הסוכנות היהודית ומחכים לנו בחדר השינה של ראשל ודוד אבוחצירא. תחילה אסרה עלי אמי ללכת. אמרה לי "זה דבר שמח ללמוד עברית, אבל למה בתוך חדר שינה עצוב כל כך?". יום לפני שראשל מסרה לבורא את חייה, היא אירחה את כל השכונה בביתה. לא הייתה סיבה מיוחדת, אבל כזו הייתה ראשל, הכסף ששם לה דוד בכיס תמיד נחלק עם כולם.

באותו הערב היא הזמינה להקה עם בגלמה, קאנון ועוד עצוב. פרשה שטיחים אדומים, כיסאות נמוכים, וקיבלה כל אורח בנשיקות וב"תרבחו, תרבחו, אין מה להתבייש".

כשהחלה הלהקה לנגן, נכנסו אל הסלון, זו אחר זו, ארבע בנותיה. בידיהן מגשים מלאי כל טוב: מעמולים, שבקייה, תמרים, קוקוס וקנקני תה זהובים. התה המתוק הזה, עד היום אני מנסה לחקות אותו, אבל דווקא כאן, בארץ זבת חלב ודבש, כל התיונים מרים לעומתו.

אני זוכרת את האירוע הזה כאחד הערבים הטובים בחיי. הייתי בת 11. ישבתי על השטיח יחד עם אמי, אבי ואחי גבריאל. מחאנו כפיים יחד עם הזמר, לפעמים בשירים הקצביים עמדנו ורקדנו בתנועות ידיים מהירות. צחקנו המון כשראינו את רבי בן הרוש הקפדן משתכר, קם לרקוד ומתיישב מיד.

קצת לפני שעלה הבוקר, אמר הזמר בעל השפם שלא נגמר שעכשיו ישיר שיר אהבה לארץ ישראל. הוא בלע מעט רוק, כמו עוצר את דמעותיו, ולחש "מי ייתן שבעזרת השם ובלי נדר במהרה בימינו תבוא ספינת שיבת ציון, תעמיס את כולנו עליה ותיקח אותנו לבנות בית בארץ הקודש".

שקט השתרר. הרוקדים שבו למקומותיהם, לוחשים "אמן" ומביטים בזמר שר שיר תקווה ואהבה לנחלת יעקב אבינו, לארץ ישראל.

רבאט, מרוקו. צילום: רויטרסרבאט, מרוקו. צילום: רויטרס

###

"לאן אלך ורגלי כואבות?

קראי לי אלייך, ארץ אבותי,

בכיתי ימים, כאבתי לילות

קראי לי, כי קצובים ימי

את שדותייך אחרוש,

את ביתי אבנה בחיקך,

את שמחתי אפגוש,

רק כשאדרוך על אדמתך"

דווקא בשיר הזה סיים הזמר את הערב. "יאללה", הפצירה אמי באבי הדומע, "עוד שעתיים אתה קם לשחרית, עכשיו הביתה".

היינו הראשונים לצאת את הבית של ראשל ודוד. אני זוכרת שאמי אחזה חזק בידה של ראשל ואמרה לה "תבורכי על כל מה שאת נותנת". ראשל השפילה

את ראשה ואמרה: "העיקר שנגיע לארץ ישראל שבעים, כל השאר שטויות".

בצהריים, כשהשמש עמדה בשיאה, על במה קטנה מאבן, אל מול השוק, נאספו שמונה נשים, לבושות שחורים. הן קראו מתוך סידור ישן והחלו לבכות בקול ולהרביץ לעצמן. "מה קרה?", שאלה אמי. "מדאם ראשל אבוחצירא הלכה, לא קמה", הסבירה לה אחת הנשים. סל הבישבש (שומר) שאמי החזיקה נפל לקרקע. כמו נשים נוספות ששמעו על המקרה, היא הצטרפה אל המקוננות בדרכן אל בית האבלים.

###

שם, במרוקו היפה, פעם בשבועיים - לפעמים פעם בשלושה שבועות, אם השלטונות היו חושדים בפעילות ציונית - היינו נפגשים עשרה בני נוער עם נציגי הסוכנות היהודית על רצפת חדר השינה של ראשל המנוחה ושל דוד העצוב, שלא חזר לעצמו ונפלו עסקיו מאז מתה אשתו, אהובתו. לומדים עברית, חקלאות דרך דפי צביעה ושירי מחתרות. לקראת הסוף היינו מחזיקים ידיים, וכל אחד בתורו סיפר איך ייראה הבית שלו כשיגיע לאדמת הקודש.

שם, במרוקו הישנה, על אף השפע שהיה לנו, על אף המים הכחולים, הדגים הטריים שעוד לפני שחדלו מנשימתם כבר נחו על צלחות זהב, למרות החתונות שנמשכו שבעה ימים כמספר הברכות, ועל אף השולחנות שקרסו מעומס המאכלים - רצינו את הצנע ואת הרעב, כל עוד ייעטף בנופיה של הארץ המובטחת.

לילה אחד של שבת הגיעו אותם נציגים נחמדים שלימדו אותנו בביתה של ראשל, אל הבתים שלנו. הם היו רציניים מתמיד, ואת גופם עטפו מעילים. אמרו לנו "שעתיים מעכשיו, אנחנו נוסעים לארץ ישראל". נחלצתי מעינה של אמי שדרשה שנעזור לה להחביא את כל הזהב ורצתי אל ביתה של ראשל. דפקתי חזק על הדלת, דוד פתח. "אתה לא מתארגן?", אמרתי.

"איפה אמא שלך? מה את מסתובבת ברחוב בשעות כאלה?", הוא שאל. הבטתי בו, הוא לבש כתונת פסים, פניו היו נפולות ומזוקנות. "ראשל אהבה את ארץ ישראל, תן לי את התמונה", ביקשתי. דוד נשך את ידו ועצם את עיניו, אחר כך פקח אותן ואמר "לכי קחי ויאללה, הביתה, עכשיו מסוכן בחוץ".

נכנסתי אל חדר השינה של ראשל ודוד. המצעים שעליהם ישנו בלילה שבו אירחו אותנו נותרו עם אותם הקמטים. ידעתי כי מאז מותה לא שב דוד אל המיטה הגדולה. עמדתי על קצות האצבעות והורדתי מהקיר את תמונת ירושלים הבנויה. תבליטים מדויקים של הכותל המערבי ומגדל דוד. "תודה", אמרתי לדוד, "נראה אותך בארץ ישראל, נכון?".

"לכי עכשיו, ילדה, אלוהים איתך ועם משפחתך", הוא אמר וסגר את הדלת. רצתי חזרה אל ביתי. את הסטירה שקיבלתי מאמי כמעט לא הרגשתי, הלהט שהיה בלבי ספג כל כאב. נסעתי לארץ ישראל וחלומה של ראשל עמי.

###

אתמול בא אלי הנכד שלי. השם ישמור אותו, הוא חייל במדים ירוקים, יפה כל כך. "סבתא", אמר לי, "שלושה שבועות אני חושב על הקוסקוס שלך, הוא מוכן?". הוא לא חיכה לתשובתי, נכנס למטבח והתחיל לנבור בסירים. העיקר שיהיה שבע, חשבתי לעצמי, העיקר שיהיה שבע.

שנים רבות אני פה, בארץ ישראל. חוץ מהתמונה של ראשל, הבאתי איתי גם מתכונים, תקליטים עם שירים שאבא אהב, שמלות גדולות שהורישה לי אמי וזיכרונות על המלך שאהב את היהודים, כי היו מוסריים, יותר מוסריים מכל העדות.

אבל לכם אני אגיד, בשקט, בשקט, שלפעמים, כשהילדים עוזבים אחרי הקידוש, אני מוזגת לעצמי קצת מים בכוס זכוכית ולוקחת את הכדורים שלי. ואז מביטה החוצה ורואה הרבה בניינים גדולים ואורות זוהרים מדי לעיניים זקנות. ושקט, יש פה הרבה שקט.

לפעמים אני מוזגת לי תה ומכניסה אלף כפיות סוכר. בפטיפון אני מניחה תקליט של הזמר ששר אז, אצל ראשל, פורשת שטיח קטן על הרצפה ונזכרת באמי, באבי, ובאחי גבריאל, שלא חזר ממלחמת יום הכיפורים.

ואז אני שומעת את הזמר עם השפם הארוך:

"לאן אלך ורגלי כואבות?

קראי לי אלייך, ארץ אבותי,

בכיתי ימים, כאבתי לילות

קראי לי, כי קצובים ימי"

אני בוכה על ראשל, על גבריאל, על אבי ועל אמי. נשבעת לכם שדווקא כאן, בארץ ישראל, נראה כאילו כל השירים, כל האהבות, כל הטעמים וכל הגעגועים שייכים רק לארץ אחת, ארץ המגרב. אהובתי, מרוקו.