עברו חודשיים מאז מותו של שמעון פרס. ישראל בלעדיו ענייה יותר; מוסרית, ערכית ומדינית. מדי פעם אני חושב כיצד היה מגיב לאירועים כאן ובעולם; חסרים הניתוח המבריק שלו של אירועים, הפרספקטיבה ההיסטורית, היכרות העולם, תפיסת תהליכי עתיד וגם האופטימיות של מי שמאמין בכוחו של האדם להשפיע, ולא רק להיות צופה. הנה כמה תובנות שאני מניח שהיו לפרס על המתחולל כיום בעולם.



באשר לארצות הברית, פרס היה סקפטי שהילרי קלינטון תיבחר. הוא מאוד העריך אותה, אך האמין כי אמריקה עדיין שוביניסטית מדי כדי לבחור באישה. הוא היה מתאכזב מבחירתו של טראמפ, אך לא בגין היותו רפובליקני וימני. לפרס הייתה שפה משותפת טובה גם עם הנשיאים רייגן, בוש האב ובוש הבן, שמרנים אדוקים. פרס היה כנראה מביע בדיסקרטיות דאגה להידרדרות ערכית ומוסרית של ארצות הברית בגין הביטויים הגזעניים של הנשיא הנבחר, אנשיו ובוחריו. בעיני פרס, אמריקה הייתה חזקה לא בגלל עוצמתה הצבאית, אלא גם בגלל החוקה שלה, חופש הביטוי, הפרדת הרשויות, כיבוד זכויות האזרח, ערך השוויון. לדעתי, פרס לא היה כיום מודאג מגורלה של אמריקה, למרות אופיו של טראמפ. הוא האמין בכוחם של גורמי כוח אחרים באמריקה, למשל המגזר הפרטי, האקדמיה והחברה האזרחית הפעילה לטובת צמצום פערים כלכליים.



באשר לבחירות הצפויות בצרפת, עוד לפני עלייתו של טראמפ פרס זיהה את עליית הלאומנות הבדלנית בעולם המערבי, שמתנגדת לגלובליזציה, לאיחוד האירופי, למהגרים. הוא ראה במארין לה פן סכנה שאורבת לדמוקרטיה הצרפתית. פרס היה פרנקופיל מושבע בכל רמ”ח איבריו. פריז הייתה עבורו מעין מולדת שנייה. הוא דיבר צרפתית שוטפת ומצא שם שפה משותפת עם האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית. הוא תמך באופן גלוי בעבר בבחירתו של חברו הקרוב פרנסואה מיטראן. סוציאליסט, הומניסט, איש שידע להשתמש בכוחה של צרפת; שמאל ערכי ועוצמתי. אל מול חוזקתו של הימין כיום, הוא נהג לומר "זו לא אשמת הימין, אלא אשמת השמאל". הוא היה מאמין גדול בכוח האיחוד האירופי למען שילוב אירופה בשיתוף פעולה כלכלי-חברתי. הוא היה משוכנע שהאיחוד יגבר על אויביו.



"סכנה לדמוקרטיה הצרפתית". מארין לה פן, צילום: רויטרס
"סכנה לדמוקרטיה הצרפתית". מארין לה פן, צילום: רויטרס



האמין בדור הצעיר יותר מבפוליטיקאים



באשר למדינת ישראל, פרס הכיר את המצב הנוכחי והיה מוטרד מאוד ממנו. הידרדרות הדמוקרטיה של ישראל בזמן שלטון הימין והפגיעה בשלטון החוק, בבג"ץ, במיעוטים ובחופש הביטוי הדאיגו אותו יום ולילה. מעל הכל הטרידו אותו הכיבוש וההתנחלויות. פרס לחם מדי יום למען מדינה יהודית, דמוקרטית וערכית.



ועדיין, הוא נותר אופטימיסט בנוגע לעתידה של ישראל. הוא האמין בדור הצעיר הישראלי יותר מאשר בפוליטיקאים. הוא האמין ביכולת היזמות שלהם, בחדשנות הישראלית; ובסופו של דבר האמין כי יבוא יום, והעם אכן יבחר בשלום בין שתי מדינות לאום על פני מדינה דו-לאומית. פרס לא האמין שממשלות כל כך חשובות. הוא האמין יותר בכוחות החברתיים, בקדמה הטכנולוגית והמדעית. תפיסה זו חסרה כיום, וגם האופטימיות הנצחית שלו. 



הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה - מנהיגים צעירים"