הפועלים מעזה, כך דווח בחדשות, עשויים לשוב לעבוד בישראל. למה בעצם? למה הם צריכים לבוא לעבוד כאן? למה פועלים שלנו לא הולכים לעבוד אצלם? או לפחות גם וגם? תיאוריית שמעון פרס, איש השלום, הייתה שאם ישראל תוציא את כוחותיה ואת היישובים הפורחים שלה מרצועת עזה, עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון. פרס רצה, הם לא רצו. עכשיו, מתברר, הם אולי ישובו לעבוד בישראל. למה? ולמה פועלים מיהודה ושומרון מגיעים לכאן כל בוקר, ואילו אין פועלים מישראל שנוסעים למעביד שלהם ברמאללה, בשכם או בג’נין?
אתם צוחקים: האם הכותב לא יודע ששם אין עבודה, אין כסף, ובישראל יש? יודע, אבל תוהה: למה? איך זה שהחיים בישראל ארוכים יותר מאשר שם ובעצם מאשר ב-99% מהעולם? בנתונים שמתפרסמים שוב ושוב מתברר שישראל היא מדינה שבה תוחלת החיים היא כמעט הגבוהה בעולם. אולי בפריפריה שלנו חיים קצת פחות בגלל הפער השערורייתי בשירותי הבריאות, אבל גם בפריפריה חיים יותר מאשר בשאר מדינות העולם. אחד ההסברים שפורסמו הוא שהתופעה קשורה כנראה לשירות החובה הצבאי, שגורם לפעילות גופנית. זאת אומרת, אמא ישראלית יקרה, אם הבן שלך מתגייס לחיל קרבי, הוא יחיה יותר, ומצד שני, אם את עוברת עם משפחתך לגור בחיק הטבע, תחיו פחות מאשר בעיר המזוהמת והצפופה.
לאור הנאמר לעיל, כמו שאומרים המשפטנים, ברור שיש פער עצום ברמת החיים במזרח התיכון בין ישראלים לבין מי שאינם ישראלים. באזורים הפלסטיניים סביבנו חייבים לעבוד בישראל כדי לפרנס את המשפחה. למה? למה אין עבודה אצלם?
"שלטון שמעדיף שנאה ליהודים על פני אהבת החיים"
חלק מקוראי האהובים יבקשו בנקודה זו לציין באוזני בעדינות שזה בגלל הכיבוש, ואני אזכיר להם להציץ בנתוני רמת החיים בירדן, למשל, שאינה כבושה. לא אזכיר להם להציץ בנתוני הכלכלה הסורית כיום, לבל יחטפו חלחלה, אבל אפשר לעלעל בנתוני הכלכלה הסורית לפני מלחמת האזרחים. הם לא שונים באופן ניכר מאשר בירדן או ברשות הפלסטינית. בכל המדינות סביבנו חיים ברמת חיים נמוכה מאוד לעומתנו. למה? אני מסרב לקבל את ההנחה הגזענית שהם מוכשרים פחות מאיתנו או שיש בני אדם נחותים מאיתנו שאינם בשלים לדמוקרטיה. ההנחה שלי היא שהשלטון שלהם לא מתעניין כלל ברווחת התושבים. הבוחרים הפלסטינים, לאחר שיקול דעת עמוק, החליטו לתמוך בשלטון כזה, שמעדיף שנאה ליהודים על פני אהבת החיים, שמעדיף להלל רוצחי יהודים ואז לטעון שיש מחסומים.
כל בוקר, אם כן, מוקדם מאוד, חייבים פועלים פלסטינים לעמוד במחסומים בתורים ארוכים לקראת יום עבודה בישראל. כיום עובדים כ-150 אלף פועלים פלסטינים בישראל. מדוע הם, כחברה, לא מונעים לפחות את הצורך הזה לעמוד במחסומים, שמי שביקר בהם יודע שהם סבל ממש? הרי אם לא יהיה טרור רצחני כלפי יהודים, המעבר יהיה בנפנוף יד קל. זה היה ככה לפני גלי רציחות היהודים. מדוע הם לא מבטלים את החשש שלנו מטרור, ולו כדי שהם יפסיקו לסבול במחסומים?
לו העולם הערבי היה עולם הומני הוא גם היה עולם עם רמת חיים גבוהה יותר. זה הולך ביחד. לו העולם הערבי היה הומני, הוא היה גם מוכן לקבל את היהודים החוזרים לארצם באהבה ובהבנה ולא בשנאה. הרי הכמיהה של היהודים מוכרת לכל ערבי מדורי דורות, כי היהודים חיו לצד הערבים בכל המזרח התיכון. הערבים ידעו היטב שהשכן היהודי שלהם בסוריה או בעיראק, בלוב או בירושלים העתיקה יושב בתשעה באב על הרצפה, צם ומתאבל על בית המקדש שחרב. זה לא משהו שהם שמעו לראשונה בעת שהרצל הזה את רעיונותיו.