רבים מקוראי ודאי יודעים שאני מגיע מרקע של אמנויות לחימה. ולמי שלא, שמי שי חי, ובנוסף לזה שאני טרבל מייקר מהשורה הראשונה, אני במקרה גם מחזיק בדרגת מאסטר בכיר (דן 5) בקרטה. במהלך הקריירה שלי כאמן לחימה לימדתי באין ספור קורסים בנושא "תקיפה מינית" ו"הגנה עצמית לנשים" במרכזים רבים בישראל ובעולם. האירועים האחרונים שצצו בתקשורת הביאו אותי לחשוב שבנוסף לסיפורי רוחות ושדים הזויים (שמשום מה אתם אוהבים) אני יכול להשתמש בטור השבועי שלי כדי להעביר לכן, נשות ישראל, משהו פרקטי וחשוב מתוך הקורסים שהעברתי.

כן, אני יודע, אם את פמיניסטית, מעצבת גרפית, שגרה בדרום תל אביב ומגדלת חתול, אז כנראה כבר הצטרפת לטרנד של "שי חי גבר מניאק". זה בסדר. אבל אם את קוראת את מהדורת סוף השבוע של "מעריב", והגעת לטור שלי, אז אפשר לבסס את ההנחה שיש לך דקה פנויה "להניח תפילין" למען ביטחונך, והרי מה יש לך להפסיד?

מחקרים רבים שנערכו בתקופה האחרונה מראים כי ב-85% ממקרי התקיפה של נשים, התוקף שיתק והכניע את הנתקפת רק באמצעים מילוליים. מה שאומר שהמפקד, סליחה הבוס, בעצם לא, אני מתנצל, נקרא לו "התוקף הפוטנציאלי מכל שכבות החברה, הגזעים והנטיות המיניות" (לא בא לריב, חברים, אני בסך הכל כתב פשוט) מסוגל לשתק את הקורבן על ידי הפחדה בלבד (קבלו שוב את התנצלותי, לנוחיות כולנו אתייחס לקורבן בלשון נקבה, וזאת כמובן בלי לרמוז דבר או לפגוע בנשים/גברים/בעלים מוכים/הקהילה הגאה/ארגונים פמיניסטיים שיש ביכולתם להרוס את חיי. לכל תלונה על טור זה מארגונים שכאלה יש לפנות ישירות לסוכן שלי מאיר קוטלר, הוא הפך לסופר מנוסה בניהול משברים מאז שחתמתי אצלו).

לפני שמדברים בכלל על יציאה ממצבי תקיפה, חייבים להבין מהו הפחד. פחד הוא אפקט פיזי ורגשי כאחד, שהשפעתו על גופנו נתפסת לכאורה כשלילית וכמאיימת, והרי כולנו חווינו לפחות פעם אחת בחיינו את השפעותיו הפיזיות. קצב פעימות הלב מתגבר, כלי הדם והאישונים מתרחבים, לחץ הדם נוסק, ותחושת צמרמורת מופיעה פתאום.

עם זאת, מכיוון שהגוף הוא טיפש ואין ביכולתו לחשוב, המוח הוא זה שבעצם מדריך אותו כיצד להגיב במצבים כאלה. ולכן, בניגוד לתגובות הפיזיות שזהות אצל כולם, התגובות הרגשיות לאותו הפחד משתנות מאדם לאדם, ולמזלנו ניתנות לכוונון באמצעות אימון ועזרה מקצועית. באימון זה טמון המפתח האמיתי ליכולת הגנה עצמית מכל סוג שהוא, מכיוון שהתגובה הרגשית לפחד היא זו שלבסוף תקבע את יכולת התגובה של הקורבן בסיטואציה.

מלמדים את לימור לבנת הגנה עצמית. צילום: משרד הספורטמלמדים את לימור לבנת הגנה עצמית. צילום: משרד הספורט

אז איך מאמנים את המוח לשלוט בתגובות הרגשיות? תחילה חייבת להיות קבלה מלאה ואמונה בעובדה שניצחון על כל תוקף הוא אפשרי. נשים רבות מחזיקות בדעה שמכיוון שהן חלשות יותר פיזית מהתוקפן, זה בהכרח אומר שהן לא יכולות להתנגד לו. אבל זה לא נכון. אין גן לרוח האנושית, והגבול היחיד למה שאדם מסוגל לעשות הוא זה שהציב לעצמו.

גם אם את מתקשה להאמין בזה מיד, זה בסדר, כי כמו שאמרתי, הגוף טיפש, ובאמצעות פעילות דמיון מודרך פשוטה אפשר לשכנע אותו כמעט בכל.

"בחלום מתחילה האחריות", כתב ייטס, ונראה שצדק. אז מדי פעם, כשיש לך מעט זמן פנוי, שכבי על המיטה ועצמי עיניים, נסי לדמיין את עצמך בסיטואציות תקיפה מאיימות, דמייני הכל עד לפרטים הקטנים ביותר, היכנסי אל תוך הסיטואציות עמוק ככל האפשר ותאפשרי להן להשתלט עלייך, עד שתרגישי בצורה ממשית את הפחד. בחני את תגובותייך הפיזיות אליו, נשמי עמוק, וזכרי שפחד הוא טבעי, שהוא חבר ולא אויב, משום שלמרות ההשפעה הפיזית הלא נעימה שלו, הוא גורם לזרימה מוגברת של אדרנלין בגוף, שחובר לאנזימים מיוחדים אשר השילוב ביניהם הופך אותך למהירה/חזקה/ערנית יותר, ואפילו מביא לירידה משמעותית בתחושת כאב.

הרגישי שאת בשליטה, האמיני כי זו זכותה הבסיסית של כל אישה לעמוד על דעתה ולא לשתף פעולה עם מצב לא נעים שנכפה עליה, גם אם הוא לא כולל שימוש בכוח פיזי. וחשוב מכל, תמיד תסיימי את הפעילות כשאת רואה את עצמך יוצאת בשלום מהסיטואציות הקשות.

לאחר שסיימת, הירגעי והניחי לעצמך להרגיש גאווה לנוכח התנהלותך בסיטואציה.

עצם החשיפה המדודה לסיטואציות דמיונית אלו תרחיב עם הזמן את מודעותך, ובמקרה הצורך תעזור לך לכוונן את התגובות הרגשיות גם בתוך סיטואציות אמת.

חשוב לזכור שהגנה עצמית היא גישה. היא דרך חיים שמתחילה הרבה לפני התקיפה.

לאו דזה כתב בעבר: "מנע צרות לפני שהן קורות, ועשה סדר בדברים לפני שהם קיימים".

עלינו לזכור כי קיימים גורמים תדמיתיים מסוימים אשר מושכים תוקפים. ולא, איני מתכוון לשמלה קצרצרה או לחולצת בטן. אלא לגב כפוף, מבט שפוף, חוסר יכולת להביט בעיניים, פסיביות קיצונית וגישה כנועה. מרכיבים אלה ואחרים באופי האנושי של חלקנו עומדים בגדר פרצה שקוראת לגנב.

תשומת לב מתמדת ועבודה על שיפור החולשות בהתנהלות היומיומית, החל מדברים קטנים כמו הליכה, דיבור ומבט, יכולות ברוב הפעמים למנוע מקרי תקיפה עוד לפני שקרו.

אז קחו אחריות על החיים ועל הביטחון שלכן, והתחילו במסע לעבר בניית "עצמי" חזק יותר. אומנם זה קשה ודורש אורך רוח, אך גם מרתק ותמיד מוכיח מחדש שאנחנו החומר שממנו עשויים החלומות.