השבועות האחרונים היו מלאים בדיווחים על גברים מוכרים שלא הצליחו להיות גיבורים ולכבוש את יצרם. היתרון היחיד במצב העגום הזה, מבחינתי, הוא התעוררות רבתי ברשתות החברתיות, שמתפנות מהעיסוק הקבוע בשאלה מי יותר מסוכן לישראל: הגרעין האיראני או המאמרים ב"הארץ", או את מי אתה שונא יותר: את ליאור שליין או את אילנה דיין - לטובת ויכוחים יצריים לא פחות ברומו של הבוכריס, למשל.
אני מודה שעייפתי מאלה די מהר, אבל אם חסרה לכם בכל זאת (עוד) איזו תובנה, להלן עיקרי עמדתי: חבל שלא היה משפט שהיה מאפשר הכרעה ברורה בין "דרייפוס" מחד ו"עבריין מין סדרתי" מאידך. משלא היה משפט כזה, צריך להתייחס לעסקת-הטיעון כלשונה: האיש עבריין מין, לא אנס, שילם על כך באובדן מה שלמענו עמל כל חייו, אם כי היה ראוי אולי לעונש כבד יותר. מה שבטח לא היה ראוי לו, הוא שכל מיני ג'ובניקים שהעבירו שלוש שנים בניסיון כן לא לעשות שום דבר מועיל, יתגוללו עליו בדאחקות ברשת.
עכשיו, אחרי שהבהרתי איפה אני עומד בכל הסיפור הזה, אני חייב להגיד שאם יש מי שהתקרבו בעיני לדרגת הכסילות שהפגינו כל אלה שקבעו ש"לא היה כלום" ושמדובר בחיילות שהחליטו להעניש את המפקד אחרי שהבינו שלא יעזוב עבורן את משפחתו, הם רק כל אותם גברים מוכים שמזדרזים להיות יותר קדושים מהאפיפיור.
אחד מבקש לעקור מהשפה העברית את המילה "בעילה", אחר תובע להפסיק שירות נשים בצבא עד שזה יטוהר לגמרי מעברייני מין (לפי אותו היגיון, אסור לנשים להיות גם באקדמיה, בעבודה או במרחב הציבורי בכללותו - הרי גם שם מטרידים), שלישי תוהה מה זה בכלל "בעילה אסורה בהסכמה" ומפרש אותו כסעיף-מפלט מאשמת אונס, בעוד שמשמעותו דווקא הפוכה - הוא נועד להוציא מהחוק מקרים של מין בהסכמה, כאשר יש חשד שההסכמה הזאת נבעה מכוח היותו של אחד הצדדים מפקד בצבא, ממונה בעבודה וכך הלאה.
למה הם מטרידים אותי כמעט כמו העניין עצמו? ראשית, כי כל מה ש"בגרוש" מעצבן אותי: מפטריוטים בגרוש, שמוסיפים את דגל ישראל ברקע תמונת הפרופיל שלהם כאילו נפנוף בדגל הוא כל הווייתם, דרך נאורים בגרוש שמוסיפים את דגל הגאווה לתמונתם אף על פי שהם סטרייטים, וכך הלאה.
שנית והרבה יותר מהחור שבגרוש, הם מעצבנים אותי כי הפמיניזם המזויף שלהם הוא על גבול הקריפי. תראו, זה לא שאני חושב שגברים ונשים לא יכולים למצוא את עצמם באותו צד שלוחם למען חברה טובה יותר, אני גם לא חושב שאין גברים שסבורים באמת שחברה שוויונית היא מקום טוב יותר לשני המינים. יתרה מזאת: אני אפילו מעז להעיד על עצמי שאני כזה, אבל אני באמת לא מבין את אלה שחשוב להם להראות שהם עד כדי כך סולדים מכל גילוי של מאצ'ואיזם, בעיקר כי אני לא מאמין להם שהם לא עושים את זה תוך כדי גלישה באתרי פורנו למשל.
אני יכול לדמיין את "הפמיניסט" הזה לובש את האג'נדה הנכונה כשהוא גולש באתרי סאדו־מאזו או מטריד בעצמו (אם כי אולי לא פיזית ממש) את המסכנה שהתפתתה לצאת איתו לבכורה של סרט הסטודנטים הסלובני הנפלא שמוצג עכשיו בסינמטק.
אני לא יכול לסבול את הגברים הנואשים האלה, כל כך נואשים עד שדחוף להם לצעוק: תראו אותי, אני פמיניסט, אני חושב שצריך לסרס את בוכריס! כאילו הייתה העמדה הזאת אייקון אופנה שמוטבע על הטי־שירט שלהם. במקום לזכור שמי שמכבד נשים כשוות במהלך הנורמלי של החיים - לא רץ לספר על זה לחבר'ה הווירטואליים (שהם לרוב החבר'ה היחידים שיש לאוכלי הראשים הללו).
גם כאן אשם הפי־סי: אי שם בשלהי שנות ה־80 הבינו גברים שלפעמים טוב להיות מחובר לצד הנשי שלהם. לא כנטיית לב אמיתית ואפילו לא כניסיון כן להבין יותר את הסיטואציה המגדרית, אלא כאופנה: כמו השכונה הנכונה, היעד הנכון בחו"ל, המסעדה הנכונה, הדעות הנכונות. הפוליטיקלי קורקט לימד אותם שאם אתה צעיר עירוני משכיל, מוטב שתצביע מרצ ותתמוך במאבק למען איכות הסביבה מאשר שתהיה חובב מוזיקה מזרחית ואוהד מכבי תל אביב. למה? הראשון הוא בון טון, הטרנד הנכון.
העניין הוא שלרוב מדובר בזיוף, בפסאדה - כמו שנחשף לאחרונה בפוסטים הפמיניסטיים מאוד שנהג להעלות אחד החשודים המפורסמים בעבירות מין חמורות. לכן, חברותי היקרות: היזהרו נא מגברים שרוממות הפמיניזם בגרונם ושמחוברים מדי לצד הנשי שלהם: לרוב מדובר דווקא בצד הנשי שלכן - שאליו הם באמת מעוניינים להתחבר.