זה היה החורף הגרוע בחיי: האינתיפאדה (הראשונה) דפקה את כל חילוף המחזורים בצה"ל, וקורס המ"כים שלי הפך משלושה חודשים רעים, אי שם בין דימונה לירוחם - ליותר מארבעה חודשים בעזה. חודשים שמהם ספרנו כל יום, תחת ד' המ"פ - המפקד הכי גרוע שהיה לי אי–פעם. הצבא מלא במה שנהגנו לכנות (בפרפראזה על הביטוי המקראי) "אפס כי ימלוך", אבל ד' היה יוצא דופן דווקא לא כי היה אפס וגם לא כי היה קשוח: היו לי מפקדים קשוחים לפניו ואחריו. הוא היה פשוט איש מוכשר ורע. אפילו מש"קית הת"ש שבילתה עמו את הלילות לא גרמה לו להיות רגוע יותר בימים. היה בו משהו חמצמץ ודווקאי שחיפש אותנו כל העת.



ד' ומש"קית הת"ש שלו הפכו לזוג אחרי שהשתחרר. לעולם לא אבין איך מישהי יכולה לאהוב טיפוס שכזה, אבל כבר הפנמתי שאני לא תמיד מבין נשים.



ש', לעומת זאת, היה משהו שונה לגמרי: היה לו לוק כובש וייחוס משפחתי שרק הוסיף לסקס–אפיל. נשים נפלו שדודות לרגליו, אבל הפרויקט שלו היה ר', הפקידה הפלוגתית. היא הייתה נאה אם כי שמנמנה וחסרת ביטחון - ובכל פעם שנכנסה למגורים שלנו לצורך איזה עניין, הוא היה קורא בקול: "ר', אפשר נשיקה לפני השינה?".



טוב, הוא לא אמר "נשיקה" אלא מילה שמתארת מין אוראלי - והיא, שהגיעה מרקע דתי, הייתה מתכווצת, אבל משחקת את המשחק ומשיבה לו איזו תשובה כאילו מתחכמת שלפעמים היה לי נדמה שרק אני ראיתי את הדמעות שכבשה מאחוריה.



ח' היא כבר סיפור אחר: היא הייתה הקצינה הכי יפה ששירתה בגדוד שעליו פיקד ג'. פעם הוא לקח אותה בג'יפ שלו לשטחי האימון ובאמצע שום מקום ניסה לכפות את עצמו עליה. היא התנגדה, הוא ניסה בכוח, אבל לבסוף התעשת, צרח עליה שברור לשניהם שהיא רצתה את זה יותר ממנו (מדהים כמה עברייני מין משתמשים בהאשמה הזו!). הוא אומנם כבר ספג עיכוב בדרגה על סיפור דומה, אבל כמו שחקן כדורגל עם כרטיס צהוב שממשיך לגלוש לרגלי היריב כאילו אין שופט, הוא לא עצר.



למרבה המזל, מישהו מהממונים עליו קלט בסוף שככה זה לא יכול להימשך, והוא שוחרר מהצבא בדרגת סגן–אלוף. היום אני מניח שהוא היה מבלה בכלא כמה שנים ומאבד את זכויותיו לפנסיה על חשבוננו. טיימינג.



לכאורה יש כאן שלושה סיפורים על עבירות מין מהמחצית השנייה של שנות ה-80 בצבא. למעשה יש ביניהם הבדל גדול: ד', אף על פי שהטינה כלפיו מחזיקה מעמד אצלי יפה גם אחרי 29 שנים, לא היה עבריין מין. מה שהיום היה מכונה בוודאי "יחסים אסורים בהסכמה" היה אז בגדר נורמה: לפחות חצי מהמפקדים היו מעורבים ב"רומנים" עם פקידותיהם–פקודותיהם, והעובדה שחלק גדול ממערכות היחסים ההן הסתיים לבסוף בקשרים ארוכי טווח, מלמדת שאצל רובם לפחות, לא הייתה קיימת כוונת זדון.



הסיפור השני הוא וולגרי יותר, אבל עדיין בגדר מה שהיה נחשב אז למקובל: ש' היה בחור טוב, בחיי - הכרתי אותו היטב. מעולם לא היה כופה את עצמו על מישהי שלא רצתה בכך, אבל דיבור שהיום נחשב פוגעני ומטריד, היה חלק מהשגרה בחיי פלוגת חי"ר: מד"סניקיות חטובות התקבלו תמיד ב"לבביות": משריקות ועד להצעות מיניות מפורשות, מש"קיות חינוך אומללות שניסו להעביר שיעורי מורשת קרב, זכו לצעקות "רוצים לז..ן". אוזניים של שלהי 2016 תצילנה, אבל לפני 30 שנה זה היה הווי. בחיי.



המקרה של ג' המג"ד שונה: אף שחלפו מאז כמעט 30 שנה, אני מקווה שחיילות לשעבר שהותקפו על ידו עוד תדברנה. זה לא יהיה רלוונטי כמובן במישור הפלילי, אבל במישור האזרחי מגיע לאחד שכזה לבלות את זקנתו מבויש ומסוגר, במקום לקחת כסב גאה את נכדיו לגינת המשחקים - ולו רק לזכר כבודן של חיילות וקצינות שנהג לקחת למה שהיה פעם "גינת המשחקים" שלו.



למה אני מעלה באוב את הסיפורים ההם? כי בלהט הדיון העכשווי על עבירות המין, עולה לא אחת הטיעון: "הממזרים שינו את הכללים". הטיעון הזה אינו מופרך מיסודו, אבל בעיקר לעבירה שעניינה אווירה: מישהו עם פה מלוכלך השתמש בשפה מגעילה, אחר הרחיק עוד יותר מכך וחפן, נניח ישבן. שניהם ראויים לבוז וגם לעונש, אבל הם עוד יכולים לטעון שבזמנם זה היה מקובל. לעומתם מי שכופה את עצמו על מישהי בניגוד לרצונה, הוא מנוול גדול.



כך היה לפני 60 או 30 שנה - וכך גם היום: לנורמות פסולות יש אולי תאריך תפוגה, אבל לרוע אין.