רוגל אלפר, איש עיתון "הארץ", הוא אחד הכותבים הבוטים וגסי הרוח שפועלים בעיתונות הישראלית. איש שאין לו אלוהים, במובן הכי שלילי שיש. עיתונאי שנראה כמי שהבין שהדרך היחידה שיצטטו אותו עוברת דרך עלבונות, דרך השמצות ודרך חוסר רגישות, ונאמן לנוסחה הזו הוא מתיישב לכתוב את טוריו. 

לפני כשבוע כתב אלפר על סרט של העיתונאי יואב לימור כך: "לימור הוא כמובן גזען. בדיוק כמו בנט. ולהבדיל, כמו היטלר... ההבדל היחיד בין לימור להיטלר הוא שהיטלר גם היה רוצח המונים, אולי הגרוע שידע העולם... והטביע יבשת שלמה בדם, ואילו לימור בסך הכל עיתונאי מתקרנף, משעמם ונטול כישרון". הטור הזה עורר, כצפוי, ביקורת קשה. שלשום פרסמה מועצת העיתונות, בראשותה של השופטת בדימוס דליה דורנר, הודעת גינוי מטעמה. דורנר והמועצה קבעו שהביטוי של אלפר "חוצה את גבול מופקרות הלשון, גם במרחב שבו חופש ביטוי ועיתונות הוא נר לרגלנו", שמדובר ב"משוואה מחליאה" וב"זיהום מילולי", ושהיא "מביעה תקווה כי עורכי 'הארץ' ישקלו, ואם צריך ירסנו, את בחירת הדימויים של מר אלפר בהמשך דרכו כמבקר". 

ל"הארץ" יש אחריות כבדה לדרדור השיח הציבורי שלנו. אצל מספר גדל והולך של כותבים בעיתון הזה, המרחק מאפס לאושוויץ הולך ומתקצר. אצל יותר ויותר אנשים שמקבלים את הזכות לכתוב בו, כל מה שלא בא להם טוב עם מדיניות הממשלה - זורק אותם אחורה 80 שנה ומזכיר להם תהליכים. למו"ל עמוס שוקן אין גם בעיה עם העובדה שבעיתון שלו משבחים טרוריסטים שמבצעים פיגועים. הוא תומך בחופש ביטוי מלא. בעצם, כמעט מלא. פעם, אחרי שהסביר לי למה בשם חופש הביטוי הוא מאפשר לעמירה הס לכתוב בשבחם של זורקי האבנים, הסביר לי גם שהוא לא יאפשר לבנצי גופשטיין לכתוב אצלו טור, משום שהוא גזען. יודעים מה? במחשבה שנייה, אתם יכולים למחוק את מה שכתבתי על שוקן ועל חופש הביטוי. בעיתון שבו דעת הכותבים כולם דומה מאוד לזו של המו"ל, חופש הביטוי לא באמת עומד למבחן. 

חזרה לאלפר. חשוב לי שיהיה ברור שהטורים שלו מעוררים בי סלידה עמוקה. לעתים נדמה לי שביקורת הטלוויזיה משמשת לאיש רק כאמתלה שעל גבה יהיה לו מקום להניח את ערימת השפוכת שלו. ועדיין, ולמרות כל זה, אני סבור שהודעת מועצת העיתונות היא הודעה רעה. עזבו כבר את השאלה מה גרם למועצה להתעורר דווקא כעת, וכמה זה אולי קשור לעובדה שאבא של יואב לימור הוא חבר ותיק במועצה. בואו נדבר לעצם העניין. הדיון סביב ההתבטאויות של אלפר ואופן הכתיבה שלו צריך להישאר במקום של השיח הציבורי. מי שלא אוהב את הטקסטים האלה, מוזמן לכתוב מכתב למערכת, לצלצל לעמוס שוקן או לבטל את המינוי. לו אני הייתי העורך של אלפר, הייתי מודיע לו שחלק מהטקסטים שלו עוברים את גבול הטעם הטוב שלי. שהשוואות להיטלר הן אצלי מעבר לקו. 

העניין הוא שמועצת העיתונות אינה סתם עוד קול בשיח הציבורי הזה ואינה גם עוד עורך ב"הארץ". מועצת העיתונות היא מי שלקחה על עצמה להיות מופקדת "על שמירת הערכים של עיתונות חופשית, בהם חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה". ככזו, עליה לשאוף שיתאפשר כאן שיח כמה שיותר פתוח. שכולם יוכלו להגיד בשיח הזה כל מה שעל לבם. כי מה יהיה בשלב הבא? דליה דורנר תתחיל לערוך הגהות על כל טורי הפובליציסטיקה ולקבוע מה עובר את הטעם הטוב שלה ומה לא? יתרה מכך, כשהמועצה מבקשת מעורך עיתון לרסן את הכותבים שלו, היא תהיה חייבת להסביר לאלפרים הבאים מה הכללים ומה הגבולות, איפה צריך להתחיל הריסון הזה ואיפה להסתיים, מה מותר ומה אסור. ישנו סייג אחד שצריך לעמוד בדרכו של חופש הביטוי. החוק. אסור לכותב להסית לאלימות. עד לשם, הכל מותר.