"לא משנה כמה אתה עייף", היא אמרה לבעלה לאחר שנטרקה הדלת, "אתה תמיד חייב להיפרד לשלום מהאורחים כאילו אתה מצטער עד עמקי נשמתך שהם עזבו, בצורה זו לא משנה כמה הערב היה משעמם, הם יוצאים בהרגשה שחבל שהוא נגמר. זה הסוד, בארי, זה כל הסוד". לאחר מכן הלכה למטבח ואמרה לעוזרת שלה לסיים את שטיפת הכלים עוד הלילה, כי מי יודע מה יביא המחר. היא ישבה והביטה בה בזמן שעבדה, ותהתה לאן הולכים כשמתים, היא לא חשבה על האפשרות הסבירה שהלילה תקבל תשובה על שאלתה. במשך כל אותו הזמן ישב בארי על הכורסה בסלון וצפה במתרחש. לאחרונה הרגיש שהוא איננו עצמו.

"אני לא כתמול שלשום", אמר לאשתו בשלב מסוים, לפני שנרדם במיטתו.

הוא לא זכר מתי נגמר אתמול ומתי התחיל היום, אך בבוקר התעורר ולצדו היא הייתה שם. לבנה וקפואה. בין כל הדמעות והצעקות שלו ושל בתו הקטנה, יכול היה לשמוע את הפועלים מחוץ לביתו. “אולי כדאי שאצחצח את שיני לפני שהבית יתמלא במנחמים", הוא חשב.

“חשוב במיוחד לשים לב לסוף של הדברים", אמר לו השד אשר הביט בו מצדה השני של המראה בזמן שגילח את פניו. “תודה", ענה לו בארי ושפשף את אחורי אוזניו, אבל לא היה בטוח שהבין לגמרי מה התכוון לומר השד. לפתע עלה בדעתו שכרגע דיבר עם שד, ולבו מעד מעט בחזהו. הוא נזכר באשתו המתה ובפועלים שבחוץ, ופתח את פיו לכדי צעקה גדולה שהתפוצצה לאוויר החדר. הוא פקח עיניו והתעורר בבעתה.

כשהתעורר, הוא גילה שאשתו כבר קמה, “סיוט נוסף?", שאלה את בעלה בקול מודאג. “איני מרגיש עצמי הבוקר", הוא ענה, והיא הסתובבה אל החלון וצעקה לשכנתה ברכות של בוקר אביבי נפלא. בחוץ היו פרחים, ופסים ורודים ולבנים קישטו את גינתו הירוקה. החלבן עבר על פני השביל ברכב גדול שנצץ בשמש הקיצית. מעל מיטתו ריחפו בעצלתיים חלקיקי אבק זהוב של בוקר, וזה הזכיר לו את ילדותו המוקדמת בקנזס הקטנה, כאשר חשב שזהו אבק קסמים שהוריד עליו ישו.

“כל כך חזקות הסופות בקנזס", סיפרה לו אמו בילדותו, “שפעם סחפו ילדה קטנה יחד עם כל ביתה ומיטלטליה לעולם אחר, אפילו את כלבה הקטן. ואפילו מרתף ביתה לא היה חזק מספיק כדי להגן עליה".

"הסיוטים", אמר לעצמו, "עדיפים על החיים עצמם".

מועצת הביטחון של האו"ם. ארכיון: רויטרס

זה הסוד, אולי לזה התכוון השד

הוא סובב ראשו לעבר חלון החדר. בעיני רוחו הוא ראה את החלבן קורץ לאשתו בזמן שעשה דרכו על קו המשלוחים, וגרוע מכך, את אשתו קורצת בחזרה לחלבן. ההיגיון אמר לו שאשתו בכלל בחדר אחר, ושהוא אינו יכול לראות את כל מה שהוא רואה מכיוון שהחלבן רחוק מדי וכך גם רעייתו. אבל לא היה לו ספק. לבו ראה את מה שעיניו היו חלשות מדי מכדי לראות.

“מנוולת", הוא קילל אותה בלבו. אילו יכול, היה מתגרש ממנה מיד. היא גרמה לו להרגיש כמו בצעירותו, כשעזב אותו אביו. נבגד, נרמס, אך מושקע מדי מכדי לעזוב. “עם החצאיות המחויטות שלה והמקטורנים, וחיוכה המושלם", אמר לעצמו בזעם בזמן שנכנס להתקלח.

בצהריים, במשרדו, התבקש על ידי האו"ם להחלטה חשובה בקשר להטלת וטו על התנחלויות במדינה חברה. ההחלטה הייתה קלה, הוא ידע שעליו לסרב להטלת וטו על פינוין. הוא שפשף את פניו, ולפתע עלה בדעתו שהבוקר לא התגלח.

“כמה משעשע", חשב לעצמו, “חלום ליל אמש נראה כל כך מוחשי שבוודאי בלבלתי בינו למציאות, והרי לא באמת ראיתי שד שאמר לי לשים לב לסופם של דברים. מכאן, שגם לא התגלחתי". הוא הרהר שוב במילותיו של השד.

“מצחיק כמה שמשפטים ללא משמעות או היגיון עלולים להיראות לך חכמים בזמן חלום הא?", התבדח עם יועצו. “מכיר את זה?"

“מכיר, מכיר", נענה.

“רוצה לבוא אלי עם האישה הערב?"

“אשמח", ענה היועץ. “אתם תמיד מארחים בצורה כל כך אדיבה, אני תמיד מצטער כשהערב נגמר וחייבים להיפרד".

“זה הסוד, ג'ון", אמר הנשיא, “זה כל הסוד. רגע, אולי לזה התכוון השד...", לחש הנשיא.

ג'ון חשב שהנשיא אינו מתנהג כמו עצמו, אך עם זאת לא ידע דבר על שדים וגם לא על סודות המובילים לסיומם הנאות של דברים, ולכן לא יכול היה לייעץ או להגיב על נושאים אלו. “אני מתנצל, אדוני הנשיא, איני מרגיש חד היום", אמר במבוכה.

“איזה צירוף מקרים מעניין, ג'ון, גם אני לא. ובימים כאלה, אסור לקבל החלטות חשובות". הוא הודיע לאו"ם שיעביר את החלטתו בנושא ההתנחלויות תוך שבוע, מיד לפני שיסיים את כהונתו כנשיא המדינה.

למחרת בבוקר הוא התעורר לאחר לילה נוסף של סיוטים. מאוחר יותר נפגש עם שגריר המדינה בעלת ההתנחלויות. לרגע קל הוא היה בטוח שראה את החלבן קורץ לאשתו דרך עיניו של השגריר.

השגריר דיבר ודיבר, אבל הנשיא ראה אותו שוכב עם אשתו. הוא ניסה לשלוט במצמוציו המתגברים, וחשב לעצמו שהוא צריך להיות לבד לרגע. הוא קם והלך וכשהגיע לשירותים סגר את הדלת ושטף את פניו. כשהתרומם, ניגב את פניו מול המראה וראה שוב את השד.

“תנקום בחלבן הזה חזק", סינן השד דרך המראה, “ותעשה את זה בדיוק במקום שכואב לו".

“איפה מתחילים?", שאל הנשיא.

“בפינות, יקירי", חייך השד דרך המראה, “בפינות".