אני כמעט לא יוצא מהבית. רק כשאני חייב. מינימום התחככות עם המין האנושי ועם העולם שבחוץ, זה הקו האידיאולוגי שלי זה הרבה זמן. כשאני נשאל מדוע אינני יוצא מהבית, או אם חלילה חבר מזמין אותי לקפה, אני מיד מסביר שהחתול שלי חולה באפילפסיה ושעלי להיות לצדו בבית כל הזמן, להשגיח שהוא לא חוטף התקף. האמת היא שאין לי חתול ושבכלל אין לי מושג אם חתולים יכולים ללקות באפילפסיה. אבל זה לא ממש משנה, העיקר שזה נשמע מספיק טראגי ומבהיל בשביל שיעזבו אותי בשקט וייתנו לי להמשיך להתבודד.

אני שונא לצאת מהבית, משום שכשזה קורה, אני רואה אותם, את כל האנשים המאושרים האלה שהולכים ברחוב עם כל האקססוריז שלהם - תיקי היד, תיקי הגב, כובעי המצחייה, עגלות התינוק, משקפי השמש והחיוכים, החיוכים הקטנים שלהם. אני רואה אותם ומבין שהם לא כמוני, הם שונים - טוב להם עם עצמם, החיים לא מרגישים להם כמו התרסקות של מטוס שחוזרת על עצמה שוב ושוב, יום אחרי יום, הם מרגישים שהם ראויים לאהבה, אהבת אמת, הם יודעים לאהוב, הם יודעים לחבק, ללטף, לנשק במקומות הנכונים, הם לא מרגישים את הזמן מתחכך בהם בגסות בזמן שהוא עובר, הם לא מסתכלים על עצמם במראה וחולמים להיות מישהו אחר. ותמיד כשאני רואה אותם אני מבין שוב שלעולם לא אהיה כמוהם.

זה ממש משגע אותי. כל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח וחרדות שהולכות ותופחות ככל שהיום נמשך, ואז אני יוצא לרחוב ורואה אותם הולכים מולי בקלילות, מחבקים את בת הזוג שלהם שמחבקת את שקית הקניות, או סתם מדברים בטלפון וצוחקים, או שהם רוכבים על אופניים עם קסדות זוהרות, ואני רואה על פניהם את הקלילות, את השלווה, את השקט הנפשי. האמת היא שהכי גרועים הם הטיפוסים האלה שנוסעים על האופניים עם הקסדות הזוהרות שלהם, או אפילו יותר גרוע - אלה שנוסעים עם קסדות מטופשות שיש עליהן ציור של שיני כריש או הקסדות האלה עם המוהיקן. אלו הם הפסולת האנושית הכי גדולה. כמה מטומטם אתה צריך להיות בשביל להיכנס לחנות ולרכוש קסדה שמצוירות עליה שיני כריש?

גם באוטו אני נזהר. לא מביט הצדה בעצירות לפני הרמזורים, כי הם נמצאים שם, במכונית לידי, שרים ביחד עם הרדיו שירים מטומטמים ומתופפים על ההגה לקצב השיר. אולי זה רק אני, אבל נדמה לי שכבר עשורים שלמים שלא יצא לרדיו שיר אחד ראוי, אמיתי, כזה שגורם לך לצמרמורת כשאתה שומע אותו. כיום הכל ברדיו כל כך אלקטרוני, מתוק וקצבי. פעם, כשגדלתי, היו שירים שלא פחדו להגיד את האמת, שירים שסיפרו ש״נפלת חזק, ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך״, וש״במורד הגרון מתחלקת מועקה״, ושעוד הרבה לפני ״כשאלוהים ברא את החושך הוא ברא לנו ירח, שיראו איך אנחנו בודדים״, ושאם כבר להיות לבד ״אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע״.

גם בדרך לגן, לאסוף את הילד, אני דואג ללכת ישר ובנחישות ולהוציא אותו בלי להיתקע בשיחות חולין עם ההורים שאוהבים לפטפט זה עם זה ולספר מה הילד המדהים שלהם עשה. ואני רואה אותם מביטים בי וחושבים לעצמם שאני מוזר, תמהוני, לא חברותי, אבל זה לא משפיע עלי, כי אסור לי להישבר. אני מוציא את הילד, לוקח את התיק שלו מהמתלה, מכניס אותו לאוטו ומתחיל לנסוע.

בצדי הכביש שלטי החוצות שמציגים עולם מושלם, עולם של אנשים יפים, שזופים, סימטריים וחלקים, שמחייכים כשהם חופפים את השיער או כשהם אוכלים המבורגר. עולם של מכוניות נוצצות ומכשירי חשמל בוהקים. ברור לי ששלטי החוצות האלה משחיתים את המוח של הילד והולכים לגרום לו להרגיש שהוא אף פעם לא יהיה מספיק יפה ונוצץ, אבל אין לי יותר מדי מה לעשות. כשיהיה מבוגר יותר אסביר לו שזה מסוכן לצאת מהבית ושיאמץ לעצמו חתול דמיוני שחולה באפילפסיה.