1. השבוע, באחד מהימים היותר קרים, יצאתי מביקור אצל חבר חולה. הסתובבתי קצת באזור דאון טאון תל אביב, מה שנקרא פעם משולש אלנבי. לפני הרבה שנים עשיתי באזור סרט תיעודי שהוקרן לא מעט פעמים בערוץ 2 ועסק בדיירי הרחוב - זונות, נרקומנים, משטרה, וכל זאת מול בניין המגורים המפואר, מגדל אקירוב, שהיה בשלבי סיום וגימור לקראת כניסת דיירים אליו.
שבועות ארוכים התנחלתי בבתי הקפה המזוהמים שבשכונה, התחברתי עם סוחרי וסוחרות סמים, נרקומנים, הכרתי כמעט כל אחד בשמו, ידעתי את מצוקותיו, על מה הוא חולם, ויכולתי להעריך, לנוכח מצבם, מה הסיכויים שלהם לשרוד - מי באשפוז ומי במה שנקרא “ימות משימוש במנת יתר". הבמאי אילן יגודה, אני והצוות התחלנו לצלם. עברו כ־20 שנה, ואני קולט שבחצרות הבתים ובחדרים מטונפים של מבנים לפני הריסה או כאלה שבשיפוצים, עדיין זרוקים חסרי בית, נרקומנים, אלכוהוליסטים, פליטים ועוד בלתי מזוהים. כאילו שום דבר לא השתנה, להוציא העובדה שמגדל אקירוב מאוכלס באנשים אמידים, מקומיים וזרים, שאינם מתערבבים עם שכניהם המשתייכים למחלקת עלובי החיים, סטייל ספרו האלמותי של ויקטור הוגו.
ברים–פאבים אפלים באזור מאוזכרים מדי פעם בתקשורת בגין נערות העמודים שמחוללות שם ויושבות על ברכי האורחים, שמתחככים בהן וממזמזים אותן תוך שהם מדביקים על גופן שטרות. האזור זכה לפרסום “בזכות" צעירות שנמצאו ממוסטלות ולעתים מחוסרות הכרה בחצרות, והמשטרה חשדה ש"עבדו" עליהן עם סם אונס. מדי פעם יש במשולש דקירות, קטטות אלימות, וגופות נמצאות ללא רוח חיים באחד מחדרי המלון הזולים או באחת החצרות בשכונה.
כשעשיתי את הסרט הדוקומנטרי, הכרתי כמה צעירות שהיו מכורות לסמים קשים. אחת הייתה אם חד־הורית צעירה שהגיעה מאילת ונתקעה במשולש, מכרה את גופה בזול לחיילי או"ם ולעובדים זרים כדי לממן את הסם. אחרת שהכרתי הייתה חיילת בשארם א–שייח' בימים שגרתי שם, ובדרך לא דרך הפכה להיות זונה וסוחרת סמים כדי לממן את הסם שהיא צרכה (קוק פרסי). שתיהן הגיעו לשיא השפל מבחינה חיצונית, נראו הרבה יותר מבוגרות יחסית לגילן, איבדו חלק מהשיניים ולא היה להן כסף לטיפול. משפחותיהן ניתקו איתן קשר, וכל עולמן התרכז במשולש אלנבי ובשימוש בסם עד אובדן חושים.
כשהסתובבתי השבוע באזור זיהיתי כמה צעירות שיש להן פוטנציאל למות בחצר משימוש יתר או משימוש בסמים מורעלים שנמצאים בשפע בתחתית החברה הישראלית. כשראיתי אותן נזכרתי בניקול (שם בדוי), נערה בסוף שנות העשרה שפצחה בקריירה של דוגמנית, החלה להשתמש בסמים, הפכה בתוך זמן קצר יחסית לנערת ליווי וזונת ברים וסיימה את הקריירה בחצר סמוכה לבר שבו נהגה לצוד קליינטים כדי לממן את הסם.
כתבתי עליה שיר שהיה שמור במגירה עד שהראיתי אותו ליהודה פוליקר, שהלחין אותו בזמן שעבד עם אלי “בנזין" חדד על תקליטו “אחד פעמיים". השיר, לצערי, לא מושמע כמעט ברדיו - לא כי הוא לא טוב, אלא כי חלק גדול מהעורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו השונות הם דרעקס.
הנה מילות השיר "ניקול":
בבר הקטן עננים של עשן
קללות שיכורים ופסנתר מיושן
הדורמן זרוק, הברמן מחוק
ניקול שיכורה על הבר - מחפשת פינוק
ניקול
לילה שחור בעיר לבנה
מי יפנק את ניקול הקטנה
היא תיתן לו הכל אם ייתן לה שורה
ניקול הקטנה - ילדה מכורה
ניקול
בבר הקטן בלי עתיד בלי תקווה
יושבת ניקול - ילדה מכורה
רועדת, חיוורת, לוחשת תפילה
אלוהים, תעזור לילדה שנפלה
ניקול
ניקול מביטה בעיניים בוהות
היא רואה פרצופים ושומעת קולות
קללות שיכורים ופסנתר מיושן
סכין שנשלף חותך ת'עשן
ניקול
לילה שחור בעיר לבנה
ניקול הקטנה תופסת פינה
מציעה למכירה - ילדה מכורה
היא תיתן את הכל, אם תיתן לה שורה
ניקול
בבוקר ליד פחי האשפה
מצאו המנקים את ניקול הקטנה
ילדה מכורה, ברחוב בפינה
קפאה מהקור - של חיים בשחור
ניקול
בבר הקטן עננים של עשן
קללות שיכורים ופסנתר מיושן
הדורמן זרוק, והברמן מחוק
יסמין זרוקה על הבר מחפשת פינוק
יסמין
ביום שלישי נמצא ברמת השרון, בשלולית, גבר במצב אנוש. הוא נפטר עם הגיעו לבית החולים. הוא היה הראשון שמת בישראל מקור, בחורף 2016.
2. כמה לשונות רעות אומרות שראש ממשלת ישראל מאבד את זה, שהשתן עלה לו לראש, שהוא חטף בומבה אחרי הנאומים הבומבסטיים שלו על הצלחותיו המדיניות וקשריו הנפלאים עם מנהיגי אומות העולם מאפריקה ועד סין - כשאותם מנהיגים בדיוק השחילו אותו כשהורו לנציגיהם להצביע באו"ם נגד ההתנחלויות, נגד ישראל ובעד הפלסטינים.
התגובות של נתניהו אכן היו מוזרות, אם לא מעבר לזה: הוא קורא לשגרירים זרים ביום חגם ונוזף בהם כאילו היו ילדים קטנים, הוא מחזיר שגרירים ישראלים לארץ במחאה, הוא מבטל פגישות עם נשיאים וראשי ממשלה וגורם להם להשתלח בו עוד יותר.
הלשונות הרעות אומרות שמישהו הציע לנתניהו לזמן את כל שגרירי המדינות שהצביעו באו"ם ללשכתו ולהושיב אותם על שרפרפים, כפי שעשה גאון אחר לשגריר טורקיה בישראל. זוהי כנראה רכילות חסרת שחר. אבל נראה שביבי בקריזה: הוא מכריז מלחמה על מדינות ידידותיות, מצהיר שאנחנו עם גאה שלא יקבל סטירה וייתן את הלחי השנייה, הדיווחים על כך שהבדיקה המשטרתית נגדו עומדת להפוך לחקירה פלילית לא מוסיפים למצב רוחו, וגם לא האמירות של יועצי הנשיא אובמה, שתוקפים אותו חזיתית. כשר חוץ, ברור לו שהוא נכשל בענק באו"ם, שלא היה לו מודיעין על העומד להתרחש. הקטע שבו חגג לאחר שהמצרים הורידו את ההצעה באו"ם חזר אליו כבומרנג כשהמצרים הצביעו בעד ההצעה שהורידו והועלתה על ידי שלוש מדינות אחרות.
התלות שהוא מפתח בדונלד טראמפ לקראת כניסתו לתפקיד נראית בעיני לא מעט פוליטיקאים מנוסים המכירים את טראמפ כמשענת קנה רצוץ. טראמפ אינו בן אדם צפוי. את מה שהבטיח אתמול הוא מבטל היום ועלול לעשות ההפך הגמור מחר. הדוחות של ה–OECD אינם מחמיאים לישראל כמעט בכל פרמטר. דוחות העוני בישראל מעיקים, מחירי הדירות ממשיכים לנסוק, הביקורת על קשריו עם מיליארדרים שזוכים ל"יחס אוהד" ממשרדים ממשלתיים מעצבנת אותו, הבלגן בלשכה שלו מקשה עליו לעבוד, הידיעה שמתבצעות בדיקות בגין עניינים שונים שבהם מעורבים בני משפחתו מסיחה את דעתו.
ניכר על פניו שהוא מתוח ומודאג, הוא מנסה להפגין ביטחון עצמי כהרגלו, אך קשה לו להסתיר שהשלווה והרוגע ממנו והלאה. לאן כל זה מוביל? ימים יגידו. ואולי מה שיעשה טוב לראש הממשלה זה שיבקש שיגלגלו לו כמה ג'וינטים, שאולי יביאו לו סוטול מרגיע, והוא יוכל להתארגן מחדש ויחזור להיות ביבי של פעם - נחוש, החלטי, משכנע, מרגיע (וזאת כמובן באישור של השר השאפתן גלעד ארדן).
3. כמעט 20 שנה לא הדלקתי נרות חנוכה. הפעם האחרונה שעשיתי את זה הייתה בביתו של הרב הראשי המנוח מרדכי אליהו, אירוע שאני חייב להודות שהיה מאוד מרגש. הרב חלק לי כבוד והזמין אותי להדליק את הנר השביעי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. הנרות, תוצרת בית, הוכנו על ידי רעייתו. מקורביו ובני משפחתו הופתעו כשהרב הזמין אותי להדליק את הנר.
הייתי בבית הרב במסגרת הכנת פרק בסדרה “זהבי מחפש תשובה". הייתה לנו שיחה מרתקת שנמשכה שעה ארוכה מעבר לזמן שאנשי הרב הקצו לה. השבוע גיגלתי “נתן זהבי והרב מרדכי אליהו", צפיתי שוב בפרק, האזנתי לשיחה ואחר כך הבטתי על עשרות התגובות. זוועה. קללות, גידופים מכוערים עלי ומה לא. לא אכפת לי כל כך, אבל לנאץ, לחרף ולגדף בכזו תת־רמה, זה פוגע בכבודו של הרב. לא פלא שהשבוע התפרסם שישראל מובילה גם בקרב מקללי הפייסבוק. הפכנו למדינה מקוללת ומקללת.
4. מישהו העלה בפייסבוק עבודה של אמן שצייר אותי בפוזה אופיינית לי, עם שתי סיגריות - אחת דולקת ואחת לקראת הצתה. חיפשתי את שם הצייר, כי העבודה הזו שלו זכתה להמון מחמאות. מישהו אמר לי שמדובר באמן בשם עמיר גלברד - היי עמיר, סחתיין על הציור, צור קשר כדי לקבל תודה אישית ואולי גם תמכור לי את העבודה, שתצטרף לציורים של אחרים שציירו אותי - אורי ליפשיץ, יעקב אגם, חיים טופול, זאב ועוד.