הקשבתי כל בוקר אתמול (רביעי) למשפט, וקיוויתי. זו הייתה תקווה לסוף טוב, הוגן, אמיץ לפרשה. נכון, ידעתי שזו תקווה הדומה לתקווה שלי כשאני בודק את כרטיס הלוטו - מקווה, אבל יודע שאתאכזב. בכל זאת קיוויתי לשמוע את השופטים אומרים: "לא מצאנו סיבה להרשיע את הנאשם". לא שמעתי זאת. בית המשפט הצבאי דן פרט־פרט בכל האירוע הקצרצר הזה, ואז אמרה השופטת משפט שאותי אישית קצת ערער. היא אמרה שהטענה המכרעת ובעלת המשקל הגדול ביותר בניתוח אשמת אלאור היו מלים שהוא אמר, כנראה לרב"ט תומר מסיקה, חברו. זהו המשפט בן שבע המלים: "הוא דקר חבר שלי, הגיע לו למות". לא אני אלא השופטת אמרה שלמלים האלה יש משקל מכריע בגזר הדין.

מעולם לא ניתנה חשיבות כזו לכמה מלים שמישהו אחד, אחד בלבד, מספר שהוא אולי שמע אותן. נדמה לי שגם השופטת דיברה ברגשנות כשאמרה בשם השופטים, וכך הם כתבו בסעיף 84 לפסק הדין: "להתבטאות זו של הנאשם משקל משמעותי ביחס להכרעה השיפוטית בעניינו (...) זהו לב לבו של התיק. על כך יקום או ייפול דבר. שכן הנאשם טוען לסכנה מדומה". אגב, למה כתבו השופטים "טוען לסכנה מדומה?" הוא טען לסכנה מדומה?! המלה מדומה היא דברי השופטים. הוא טען לסכנה. בכל מקרה, אזריה מכחיש שהוא אמר "מגיע לו למות", אבל השופטים, אל"מ מאיה הלר, סא"ל כרמי ווהבי וסא"ל ירון סיטבון, בטוחים שהוא אמר זאת. קשה לאדם סביר להבין מנין הביטחון.

בתמליל החקירה, כפי שהוא מופיע בדפוס בפסק הדין, כתוב כך בסעיף 72 בעמוד 24 שבו מצוטטת החקירה של תומר, החייל שהיה ליד אלאור:

האם בוודאות אמר אלאור לאחר הירי "מגיע לו למות?".

תשובה: נראה לי שכן.

עלי לציין שיש הדגשות, מוזרות בעיני, לאורך כל פסק הדין המקולדן במסמך בלמ"ס זה. פתאום מופיעות בו בכל מיני מקומות אותיות בפונט מעובה, בוֹלְד בלשון המחשב. אז למה לא הדגישו את: "נראה לי שכן". הרי "נראה לי" זה: נדמה לי. פירושו: אני לא בטוח, ואם כך, וכאשר מדובר בסך הכל בעדות אחת של שמיעה, איך זה מתיישב עם האשמת אלאור למרות הקביעה שזהו "לב לבו של התיק. על כך יקום או ייפול דבר"?

לימדו אותי שבמשפט אם יש ספק - לא מאשימים, וכאן היו הרבה ספקות. במצב של סיבוך כזה עדיף לכולנו להקשיב לרגשנות של שלי יחימוביץ' ומירי רגב ולהעניק חנינה.